הנה תסריט שאתם בוודאי מכירים. אתם מקבלים הודעת SMS ומגלים שהיא הגיעה מרשת הקניות שבה יש לכם כרטיס מועדון. "המבצע נמשך רק שבוע, שני מארזי חיתולים במחיר אחד". אם אתם רווקים, נשואים ללא ילדים או כאלה שילדיהם כבר לא צריכים חיתולים, בתוך מספר שניות תשלחו יד אל כפתור ה"מחק" ותסירו את ההודעה, אבל אם יש לכם זאטוט בבית, סביר להניח שתביעו עניין. אולי אפילו תלכו עוד באותו ערב ותעמיסו את העגלה. כי מבצע מסוג זה חבל להחמיץ.
נכון להיום, ההודעות הללו נשלחות לכל חבר מועדון בלי אבחנת סטטוס, אבל המצב הזה ישתנה בעתיד. בתוך מספר שנים, הודעת טקסט כזו תגיע רק להורים טריים, בעוד שמבצעים על בירות ידווחו לבני 20-30, הוזלות על עצמות שעשועים יגיעו רק לבעלי כלבים והנחות על תחתונים במידה לארג' יעשו דרכן רק לאלה שלובשים תחתונים במידה לארג'. נשמע דמיוני? לא אחרי שתקראו את "אשפי המספרים" של סטיבן בייקר, שיבהיר לכם, אם לא ידעתם זאת עד עכשיו, כי אתם רק כלי משחק בידי בעלי ההון. ובקיצור, אתם סתם מספרים.
ב"אשפי המספרים" מתלווה בייקר אל הנומראטי (מילה אותה המציא בייקר, על משקל אגודת הסתרים השתלטנית "אילומינאטי"), מתמטיקאים ואנשי מחשבים שמזהים דפוסי התנהגות. על פי הניתוחים שהם מפיקים, הם יכולים למקד את קהל היעד ולמעשה להפסיק להשקיע משאבים באלה שאין להם פוטנציאל לגלות עניין. פעולתם של הנומראטי משתקפת בכל תחום בחיים - מצרכנות דרך איתור מצביעים פוטנציאליים בבחירות ועד מציאת בת הזוג המתאימה באתרי היכרויות.
אבל מה שמשמעותי במיוחד זה שהם נוכחים אצלכם גם בעבודה. הנומראטי יכולים לכמת את התפוקה שלכם. כתבתם מייל אבל עצרתם לרגע לאכול תפוח? נכנסתם לבדוק אם יש לכם הודעות בפייסבוק? אחרי כל אלה עוקבים המומחים ומוצאים את הזמן המצטבר שבו אתם מסיחים דעתכם מהמשימות שלכם. אח גדול? דיקטטורה? אולי, אבל זה הזמן להתעורר: אתם כבר מזמן נמצאים בתוך המטריקס.
כל כך 2008
אז האם מ?ספרים מ?ספרים הכל? בייקר מעלה כדוגמה בעייתית את התופעה המוכרת בכל כלי תקשורת: המרוץ אחרי הרייטינג. בעמוד 55 הוא נותן דוגמה לפרובלמאטיות ולהטעיה שמציגים המספרים: "חלק מהמנהלים בימינו מדרגים כותבים לפי כניסות לעמודים או לפי כמות הודעות הדוא"ל שנשלחות כתגובה למאמר. האם זה הוגן? בעיני לא. אני זוכר שפעם אחד מעמיתי העלה לבלוג שלו סרטון פרסומת בהשתתפות פריס הילטון... הבלוג שלו משך באותו יום עשרות אלפי כניסות, יותר ממה שכולנו קיבלנו בחודש שלם".
כמובן, החופש שלנו הוא שעומד על הכף כשיש כל כך הרבה אנשי מקצוע שעוקבים אחרינו, אבל אי אפשר להגיד שאנו לא תורמים פעילים לפעולתם של הנומראטי. פייסבוק, הוא הדוגמה הטובה ביותר, וזו גם הסיבה שהאתר שווה כמה מיליארדי דולרים בשוק. כל שורת סטטוס בפייסבוק היא מפגן של אקסהיביציוניזם. "אתמול אכלתי שעועית, מחר אוכל גבינה ומחרתיים אקטוף ורדים בפארק הלאומי". אלא שבייקר כלל לא מזכיר את פייסבוק וטוויטר בספרו שיצא במקור ב-2008, בעוד שאת גוגל הוא מציג כדוגמה לחברה שמינפה את המחקר המספרי והפכה באמצעותו לקונצרן ענק. רק שהאבולוציה של גוגל היא כבר אולד ניוז, וכך קורה ש"אשפי המספרים" יוצא הרבה פחות עתידני משקיווה המחבר.
כעיקרון, הרעיון של בייקר הוא לא להראות לנו שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך יודעים עלינו יותר ויותר, אלא להסביר כיצד הפכנו למודלים מתמטיים. בעמוד 22 הוא כותב: "הפיכתנו למספרים פשוטים התרחשה כבר בעידן התעשייתי. אלה חדשות מאתמול". זה נכון, רק שגם הטכניקות שהוא מאיר נראות מיושנות כשהוא לא מזכיר את טוויטר ופייסבוק, שתי כפיות של דבש לפיהם של הנומראטי בשל החשיפה המוגזמת של מיליוני הנרשמים לאתרים הללו.
אמנם, זו לא רק אשמתו של בייקר. הטכנולוגיה לא מפסיקה לצעוד קדימה ובזמן שעשה את התחקירים, טוויטר ופייסבוק לא היו בשיאן. במידה מסוימת, המחסור הבולט בשימוש בהן אפילו משרת את המסר שהוא מנסה להעביר, אולם הספר לא מחדש מדי ממרומי 2010, אף על פי שעברו, כאמור, שנתיים בלבד מאז שראה אור. יתרה מזאת, דומה שגם כשהתיימר לחדש, בייקר יכול היה לתמצת את כל הספר למאמר. מבחינה תוכנית, הוא מביא רק לעתים נדירות המחשות מעניינות, ובדרך כלל נסחף לבלילות מלים ולדוגמאות מרחיקות לכת ומיותרות לקורא הממוצע. הוא מצליח לשעמם יותר מלהפחיד ולעמוד במטרה המוגדרת בגב הספר "לפקוח את עינינו". לנומראטי כנראה לא תהיה יותר מדי עבודה במעקב אחר הקוראים של "אשפי המספרים".