פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טום יורק: על האלבום החדש של טום ג'ונס

      באלבום הקאברים החדש שלו "Praise & Blame ", נמצא טום ג'ונס בפאזה המבוגרת והרצינית שלו, אבל דנה קסלר מעדיפה אותו חרמן וילדותי

      טום ג'ונס - סר טום ג'ונס בשבילכם – היה פעם סמל סקס וולשי מסוקס, עם מכנסיים צמודים שמבליטים את החבילה. בסיקסטיז ובסבנטיז הוא היה שואג את להיטיו האלמותיים "It's Not Unusual", "דלילה" ו-"?What's New Pussycat", בזמן שמעריצות השליכו עליו פרטי הלבשה תחתונה.

      אבל כל זה היה מזמן. ההצלחה המסחררת של ג'ונס החלה לדעוך במחצית השנייה של שנות השבעים, ומאז הוא מחפש את עצמו בעולם הפופ המשתנה. פאזת הקאנטרי שלו מהאייטיז לא ממש האירה לו פנים ואפשר לומר שג'ונס החל את הסיבוב השני של הקריירה שלו – בתור קול ענק מהעבר שמשתעשע עם השירים של הצעירים – כבר לפני יותר מעשרים שנה: ב-88' הוא תרם את קולו לביצוע המחודש של ההרכב Art of Noise ל-”Kiss” של פרינס. הקאבר הפך ללהיט MTV, דבר שלא קרה הרבה בימים ההם ליותר מדי אמנים הנושקים לחמישים.

      היום, כשאפילו מדונה הגיעה לגיל המופלג, חמישים זה ה-28 החדש, אולם בסוף שנות השמונים ג'ונס היה זמר ששייך לדור אחר ולעידן אחר, והכניסה שלו למצעדים עם קאבר מודרני היה קוריוז מפתיע. מפתיע ומאוד אפקטיבי. לכן לא ברור למה לקח לו 11 שנה לחזור על הנוסחה ולנסות את כוחו בעוד ביצועים ללהיטים מודרניים.

      טום ג'ונס, 1976 (GettyImages)
      היו ימים. ג'ונס בשנת 1976 (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      לקראת סוף הניינטיז חזר ג'ונס על אותו שטיק. ב-98' הוא הופיע בטקס פרסי הבריטס עם אחד ממעריציו הגדולים ביותר, רובי וויליאמס. השניים ביצעו ביחד את המחרוזת הידועה מהקומדיה הבריטית "ללכת עד הסוף" (ג'ונס אף תרם שיר לפסקול), וכעבור שנה הוציא ג'ונס את אלבום הקאברים והדואטים שלו, “Reload”, בו ביצע להיטים מוכרים עם אמנים אחרים, ביניהם ואן מוריסון, רובי וויליאמס, נטלי אימברוליה, הסטריאופוניקס ופורטיסהד.

      האלבום הניב כמה להיטים, כמו הקאבר של ג'ונס והקרדיגנס ל-"Burning Down the House" של טוקינג הדז, הביצוע עם הסטריאופוניקס ל-"Mama Told Me Not to Come" וכמובן "Sex Bomb". האלבום עצמו הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי – דבר שלא קרה לטום ג'ונס מאז הסיקסטיז.

      זה אולי נראה מוזר שכבר עשרים שנה מזלו של ג'ונס מאיר לו פנים רק כשהוא מבצע קאברים מפתיעים לשירים שלא היית מצפה ממנו לשיר (או דואטים מפתיעים עם אמנים שלא היית מצפה ממנו לשתף איתם פעולה), אבל כשחושבים על זה, זה דווקא די הגיוני: ג'ונס שייך לדור של אמנים בהם זמר היה זמר. הוא נהיה כוכב בזכות הקול והכריזמה שלו, ואף אחד לא ציפה ממנו שיכתוב את השירים שלו בעצמו. בשביל זה היו כותבי שירים.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      פצצת סקס, אבל לפניך. עטיפת האלבום "Reload" (סריקה)

      למרות הלקח הברור שניתן ללמוד מהקריירה של טום ג'ונס בשנות השמונים והתשעים, עדיין יש אנשים שמנסים לכתוב לו שירים חדשים. בתחילת העשור ניסה ווייקלף ז'אן להזניק את טום ג'ונס למאה ה-21 כשהפיק לו את האלבום “Mr. Jones”, שכלל את את הקטסטרופה "Tom Jones International" – קטע היפ הופ מוזר ומביך בו ג'ונס נאלץ לשבח את עצמו ולדבר על עצמו בגוף שלישי כאחרון סוחרי הבלינג הבלינג. באנגליה, שם הם מתים על כוכבי העבר שלהם, נכנס הסינגל לטופ-40 ואילו באמריקה עשו בשכל והתעלמו ממנו. גם סינגל הדאנס הערסאוותי "Stoned in Love" של Chicane, לו תרם ג'ונס את קולו, לא הוסיף הרבה כבוד לשועל הקרבות הוותיק.

      ב-2004 שוב עשה טום ג'ונס מעשה נבון והוציא אלבום קאברים, הפעם ביחד עם הפסנתרן/איש טלוויזיה, ג'ולס הולנד. השניים הוציאו ביחד אלבום (הנקרא על שמם) של קאברים לקלאסיקות רוקנרול ורית'ם אנד בלוז מוקדמות של ג'רי לי לואיס, קאונט בייסי וכו', והגיעו למקום החמישי במצעד הבריטי.

      האלבום האחרון של ג'ונס היה "24 שעות", שיצא לפני שנתיים. זה היה האלבום הראשון של ג'ונס מזה הרבה מאוד שנים עם חומרים חדשים ומקוריים, שהוא היה שותף לכתיבתם, לצד כמה קאברים כמובן. האלבום היה רחוק מכישלון, אבל גם לא נחל הצלחה מסחררת, למרות שהוא היה אלבום סול מעולה שהחזיר את ג'ונס לשורשי הסיקסטיז שלו והכיל בין היתר את הסינגל הנפלא “If He Should Ever Leave You” וכן קאבר יפה ל”The Hitter” של ברוס ספרינגסטין.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      24 שעות, לא כולל קאבר לבנזין. עטיפת האלבום "24 שעות" של ג'ונס (סריקה)

      אבל מה לעשות שלאף אחד אין כוח לשירים חדשים של ג'ונס – ההמונים רוצים לשמוע את הקול המוכר שר שירים מוכרים. ולראייה, בשנה שעברה הגיע סינגל של ג'ונס למקום הראשון במצעד הבריטי – שוב בפעם הראשונה מאז הסיקסטיז - עם קאבר הומוריסטי ל"Islands in the Stream", להיטם הגדול של דולי פרטון וקני רוג'רז מהאייטיז. בגירסה המחודשת שונה שם השיר ל"Barry Islands in the Stream" , על שם האי בארי בוויילס, בה מתרחשת הסדרה הקומית המעולה של הבי.בי.סי, "גאווין וסטייסי", שעם שניים מכוכביה, רות ג'ונס ורוב בריידון (וגם עם רובין גיב מהבי.ג'יז, שכתב את השיר), ביצע ג'ונס את הקאבר למען ארגון הצדקה Comic Relief.

      להיט ענק, כוכבי טלוויזיה, קליפ משעשע, ארגון צדקה – בימינו, זהו התמהיל היחידי שיכול להזניק את ג'ונס לטופ. ברור שבכל הפרויקטים האלה טום ג'ונס נראה כמו הדוד החרמן שצובט לאחייניות שלו בתחת באירוע משפחתי, אבל לפחות הוא גם מודע לזה. עוד בצעירותו, היתה הקריצה בילט-אין בפרסונה שלו.

      טום ג'ונס עם ג'וס סטון, 2007 (GettyImages)
      בא לך שאני אצבוט אותך? ג'ונס עם ג'וס סטון (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      החדשות המשמחות – בשביל טום ג'ונס - הן שעדיין יש חברות תקליטים שרוצות אותו בשביל יותר מאתנחתא קומית. בסוף שנה שעברה עבר ג'ונס מ-EMI לחברת איילנד תמורת מיליון וחצי ליש"ט, ועתה יוצא האלבום הראשון שלו בחברה החדשה, “Praise & Blame”. על אף דרישת הקהל, משתדל ג'ונס להגביל את כמות הקאברים המשעשעים שלו לאחד (או לאלבום אחד) בכמה שנים. באלבומו החדש, שיוצא בשנה בה הוא חוגג 70, ג'ונס הולך על קונספט רציני יותר. הוא אמנם נשאר בטריטוריית הקאברים, שתמיד עובדת בשבילו הכי טוב, אבל במקום להיטים עכשוויים של אמנים שיכולים להיות הנכדים שלו או להיטי עבר צ'יזיים, הוא הולך על אלבום קאברים רציני, שמורכב ברובו משירי גוספל ובלוז.

      עם הפרויקט הזה מצטרף טום ג'ונס לשורה ארוכה של זמרים/ות ותיקים ומכובדים שחוזרים בשנים האחרונות לשורשים. לפניו עשו את זה ניל דיאמונד, לורטה לין, רוברט פלאנט ועוד הרבה אחרים, כשאת הטרנד התחיל בניינטיז ג'וני קאש, בסדרת אלבומי האמריקנה שהוציא בהפקת ריק רובין. ג'ונס אפילו מבצע כאן את "Ain't No Grave" – שיר הנושא של האלבום השישי והאחרון בסדרה של קאש, שיצא בתחילת השנה, כמה שנים טובות אחרי מותו של קאש.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      חזרה לשורשים. עטיפת "Praise & Blame" (צילום: יח"צ)

      אלבום האולפן ה-39 של טום ג'ונס הוא מז'אנר האלבומים המלאים בשירים רוחניים שעוסקים בגאולה ובחיים שאחרי המוות. אלה דיסקים שלא נועדו למצעדים ולמסיבות כיתה אלא לנצח. כשאתה בן 70, זה כנראה המקום אליו אתה צריך להתחיל להתכוונן.

      את “Praise & Blame” הפיק איתן ג'ונס (קינגס אוף ליאון, רופוס וויינרייט, לורה מארלינג), וביחד איתו עוזב ג'ונס את האורות הנוצצים של לאס וגאס לטובת הדלטא של מיסיסיפי. יריית הפתיחה של המעבר הרדיקלי הזה נורתה עם ביצוע לקטע הבלוז השרירי "Burning Hell" של ג'ון לי הוקר, שנשמע כאילו הווייט סטרייפס ניגנו אותו עם ג'ונס.

      אחרי הסינגל הידידותי יחסית, האלבום נפתח באווירה כבדה עם "?What Good Am I" האינטרוספקטיבי של בוב דילן, אבל הקצב עולה בקטע השני,"Lord Help" של גיטריסטית המיסיסיפי קאנטרי בלוז האגדית ג'סי מיי המפיל. באופן כללי, ג'ונס מוצלח בביצועים הקצביים ומלאיי החיות לקטעים כמו "Don't Knock" של הסטייפל סינגרס, אבל מייגע בקטעים הנוגים והמינימליסטיים כמו "If I Give My Soul" של אמן הקאנטרי בילי ג'ו שייבר.

      טום ג'ונס, 2009 (GettyImages)
      אז מה קורה פוסיקט? מה זו הכבדות הזו? ג'ונס, 2009

      אם יש דבר אחד שעליו אני לא רוצה לשמוע בשיר של טום ג'ונס זה ישו. ברור שיש לטום ג'ונס את הקול לשיר מה שבא לו, אבל קול זה לא מספיק. ג'ונס הוא מלך ניענועי האגן הקמפי, ואין בו ולו טיפה אחת מהמכובדות האצילית של ג'וני קאש, למשל. הרבה מבקרים הסכימו לקבל את טום ג'ונס בפאזה הרצינית, הרוחנית, העמוקה ונטולת הקריצה הנוכחית שלו. ובאופן מפתיע גם הקהל בעניין – האלבום נכנס למקום השני במצעד הבריטי. אבל אם תשאלו אותי, אני מעדיפה את הטום ג'ונס שלי חרמן, ילדותי, מביך, מזיע, מצחיק ושמח. אולי עם איזה קאבר נחמד לקובי פרץ.

      טום ג'ונס, “Praise & Blame” (הליקון)