פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כוכבים בחוץ: במלאת 100 שנים להולדתו של נתן אלתרמן

      במלאת 100 שנים להולדת נתן אלתרמן,יהודה ויזן חושב שהגיע הזמן לשחרר את ביאליק העייף ממעמד המשורר הלאומי ולהעבירו לידי משורר הבית של בן גוריון

      "את המלך פקד הדין. אך יורש לו יקום עד עת" - נתן אלתרמן

      ב-12 באוגוסט 1960, לפני חמישים שנה בדיוק, כתב ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, איגרת לנתן אלתרמן לכבוד חג יובלו, וזוהי תמצית לשון הדברים: "נתן א. היקר והאהוב... כקורא אני אוהב משוררים וסופרים מסוימים, ואיני אוהב משוררים וסופרים אחרים. מילדותי דבקה נפשי בביאליק, למדתי בנערותי שיריו בעל-פה... ועד היום אני חושב אותו לגדול משוררי ישראל מימי התנ"ך ועד ימינו וגם לשר הלשון העברית וגם לשרו הרוחני של עמנו... מרגיש אני צורך נפשי עמוק – להגיד לך במכתב פרטי את אשר אני רוחש לך כאזרח, כאדם וכמשורר – כי יש חשיבות אזרחית עליונה לשירך... אתה הזמת את הדעה שספרות טהורה ושירה זכה אינן בנות לוויה של מאורעות היום, וכי ספרות ושירה העוסקות בעניינים שוטפים, אינן אלא פובליציסטיקה, או מה שגרוע יותר – ז'ורנליסטיקה בחרוזים".


      קשה שלא להבחין בנימה המתריסה, אם במתכוון ואם בתום לב, שיש בדבריו של בן-גוריון בשבחו את ביאליק בפני אלתרמן ביום חגו של האחרון. מצד שני, דומה כי תחושת הבטן של בן-גוריון, שבוחר, אם במתכוון ואם בתום לב, להציב את השניים בכפיפה אחת, יש בה יותר מסתם מקריות או תחושת בטן. יתרה מכך, יש בה מן ההכרח.

      אם כך, במלוא מאה שנים להולדתו של אלתרמן (מחר, ה-14 באוגוסט), וכארבעים שנים לאחר מותו, אני מבקש להציע בהזדמנות זאת תיקון היסטורי קטן, ולהעביר בזאת את שבטו של המשורר הלאומי, מידיו העייפות של חיים נחמן ביאליק לידי נתן אלתרמן.

      נתן אלתרמן (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      דמותו ושירתו שזורות עם קורות עמו, לאומו ותקומתו. נתן אלתרמן (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      אינני מבקש לבצע רצח-אב בשם אלתרמן, לא. כל בקשתי היא לסיים את המלאכה שהחל בה אלתרמן עצמו, בסיועם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, או כפי שנודעו השלושה ברבים, חבורת 'יחדיו'. אלו ביקשו, באומץ רב, למרוד בממסד הספרותי הישן, שבראשו עמדו שני כוכבי הלכת, ביאליק ולצידו שאול טשרניחובסקי.

      את הרושם העז שהותיר ספר שיריו הראשון של אלתרמן, 'כוכבים בחוץ', שראה אור ב-1938, ולצדו את הקושי הגדול שעמד בפני אלתרמן הצעיר בעמדו למול הממסד הישן, היטיב לנסח המשורר הנפלא אביגדור המאירי: "סדר שיריו של נתן אלתרמן יכול להיות לצנינים בעיני הביקורת המקובלת שלנו – אך הוא בכל זאת תמרור חדש בשירתנו". ואכן, אין זה עניין של מה בכך להציב תמרור חדש בשדה השירה. המהלכים הפואטיים שהציעו בשעתו אלתרמן וחבריו, לצד חיצי-הביקורת, שהפנו כלפי הדור הקודם בעוון ארכאיות שירתו, שמרנותו הצורנית וגלותיותו, אומנם פרצו דרך, ויש מי שיאמר, שאף הצעידו את השירה עברית צעד נוסף קדימה, אך כדרכם של חידושים פואטיים, מצאו עצמם, בחלוף שני עשורים, מוחלפים בידי הפואטיקה המשוכללת יותר, שהציעו נתן זך ובני 'דור-המדינה'. אי לכך, ברור למדי, כי לא די במהלך פואטי זה או אחר כדי לזכות בתואר הנכסף של 'המשורר הלאומי'. תואר זה תלוי במידה רבה גם בפרסונה של המשורר, בהיות דמותו ושירתו שזורות יפה-יפה עם קורות עמו, לאומו ותקומתו.

      השנה היא 1934, וביאליק בן ה-61 מובא למנוחות כשרבבות-רבבות צועדים אחר המת בחוצות ת"א, מביתו שברחוב הנקרא על שמו, לבית העלמין שברחוב טרופלדור. השנה היא 1934, ושואת היהודים הנוראה טרם נתרגשה על העם היהודי, ומדינת היהודים עוד טרם קמה – וביאליק כבר מת. אמת, ביאליק היה 'משורר לאומי' ברמ"ח אבריו. הוא נמנה עם מקימי אגודות הסתר הציוניות בישיבת וולוז'ין, הוא השתתף בישיבות הקונגרס הציוני של 1907 ו-1913, הוא ביכה בשיריו הנודעים 'על השחיטה' ו'בעיר ההריגה' את פרעות קישינב, וב'מגילת האש' קשר את העבר היהודי עם עתידו. כל אלו טובים ויפים לו, למשורר לאומי, אך ההיסטוריה המופלאה של הלאום היהודי, על כיליונו ותקומתו, נמשכה לה והתרחשה בעיקרה בימים שלאחר מות ביאליק, ורבדיה הרבים, על צלקותיה והצלחותיה החדשות, חייבים להימצא בשירת המשורר הלאומי, ושומה עליו לתת הדעת על דברים אלו – אך ביאליק כבר מת.

      חיים נחמן ביאליק (Creative Commons , זולטן קלוגר)
      ובכן, הוא כבר לא עימנו. חיים נחמן ביאליק (צילום: זולטן קלוגר, Creative Commons)

      "ודיברה האחות וקולה חרישי – / הס נא, הס, אח קטן. אל תבכה נא, בן-ח?י?ל. / כי גדול וחזק הוא הרייך השלישי. / כי אלפי תותחים יש לרייך השלישי, / הוא טורף ילדים / שבוכים בל?יל".

      את שירו של אלתרמן "אגדה על הילדים שנדדו ביערות", ניתן לראות כדוגמא מצוינת לריאקציונרית האלתרמנית בכל הנוגע לענייני השעה. החל מעלייתו של הפיהרר, דרך המתקפה על בריטניה, הפלישה להונגריה, היחסים עם מוסולני וההתערבות האמריקאית, ועד למפלה שנחלו הגרמנים מידיו של גנרל חורף, ובוא הפליטים לא"י – אלתרמן מתעד, מבכה, ומשורר באחדים משירי 'הטור השביעי', את קורות מלחמת העולם השנייה. וכשקמה המדינה, הוא חוגג את התקומה ומשתלח בעוז בפשעי המלחמה.

      יצירתו הלאומית והאקטואלית של אלתרמן, איש מפא"י, כמוה כאפוס המגולל קורותיה של אומה. גם בשיריו הליריים, "הספרותיים" לכאורה, לא חדלה עינו הבוחנת של המשורר מלתעד את הארץ המתהווה, כך למשל 'בכוכבים בחוץ' בשירו 'בוקר בעיר', מתאר אלתרמן את ת"א של ימיו: "פה האור עוד עירום וצעיר/ בצלצול ובצחוק / גם סיפנו נרגם, / בעפעוף חלוניה ניצבת העיר / בגאות הימים וחגם /... ומכה בי צחוקן הפשוט / ותולש מליבי את הדלת / ושוטפו ברכילות ופטפוט / ותחיית שעונים ומטוטלת / והרחוב שגדל ללא חיק / מפחם ומטיח קורא לך / שוק אדיר כאתלט משח?ק / שלשלות לכבודך קורע". ואילו בספרו 'עיר היונה' מהווה השיר 'דו-שיח' דוגמא נאה לאחדות מצלקות התקומה: "מיכל, אי?ך? סכין היינו בכפה / של עת לא רחומה בהגיחה מא?ר?ב. / מיכל, אשה אוהבת, נערה חפה / מחי סכין מלב לעת תניעי ערש".

      רבות הן העדויות לרבגוניותו של אלתרמן, לעושר עולמו ולרוחב מבטו הצילומי (שעולה ברוחבו גם על זה של ביאליק). עיסוקו המתמיד, הכפייתי כמעט, בעמו ובאורחותיו, מספק תמונה פנוראמית ופרטנית של ההיסטוריה הלאומית של העם היהודי.
      אם ביאליק צעד מעט במדבר, הרי שאלתרמן גם חצה אותו וגם נכנס אל הארץ הטובה אשר אהב: "נשבעתי, עיני, כי נשוב ונראנה / כי נוסיף לקולה לתמוה. / ישנן יפות מימנה, / אך אין יפה כמוה". דוד בן-גוריון, מי שהורה להדפיס ולחלק לכל חייל בצה"ל את שירו של אלתרמן "על זאת", העוסק בטוהר הנשק, חותם את איגרתו לאלתרמן, שאת תמציתה הבאתי בראשית דברי, באופן הבא (ובכך, בעצם, אולי כבר מבין, את מה שבקשתי לומר במאמר זה) : "אני רואה בשירתך מזיגה בלתי-שכיחה של כושר אמנותי עצום עם אישיות גדולה ונפלאה, הע?רה מאין כמוה למעשה הנעשה יום-יום, ויודעת לתפוס במהירות אינטואיטיבית חשיבותו או הפסדו, ולגבש תפיסה זו בשפת-קסמים המובנת אפילו להדיוטים כמוני".