גיבורה בצבא ההבנה: על הופעת האיחוד של פוליאנה פרנק

לאליוט (שרון בן עזר), סולנית פוליאנה פרנק, לקח הרבה זמן לומר לקהל שהגיע אמש (חמישי) לבארבי בתל אביב כמה שהיא אוהבת. המתח ממפגש עם שירים ששמעת בקסטה לפני 20 שנה ניכר היטב ברגעים הראשונים, מתח שהתמוסס לו לאיטו ככל שאליוט קלטה יותר ויותר כמה אנשים באו לראות את האיחוד של פוליאנה פרנק לכבוד 20 שנה לאלבום "אין לבחור". משיר לשיר, התרועות שעלו מהקהל שמילא את הבארבי רק הלכו וגברו, ואיתן ההתרגשות המוחצנת של הלהקה והזמרת. אף אחד לא האמין עד כמה המחווה הזו תהיה גדולה.

מופעים מהסוג הזה, שמתארכים אלבומים ישנים, נהנים בדרך כלל מקהל שמדקלם את כל המילים מהשיר הראשון לאחרון. לא זה הסיפור של "אין לבחור". האולם היה מלא אמנם באנשים בחתך גילאים עשיר ומגוון, אבל מעט מאוד קטעים באמת עדיין זרמו בעורקיהם והשירה לא בקעה מגרונם כיאה למופע איחוד כל כך מיוחד.

לרובם, פוליאנה הזכירה תקופה, תקופה שגם להקה לא מספיק מלוטשת בהתאם לסך הכישרון שבתוכה הצליחה להותיר בה חותם בזכות טקסטים שהסירו עוד קצת מהבתולין של הרוק הישראלי. אליוט הביאה איתה המון אומץ והוציאה הרבה מאוד אנשים שהאזינו לה מהארון המחשבתי שבו הם הסתתרו מפני הישראליות החונקת, הגם שהחותמת המוזיקלית שהיא השאירה לא שמרה על רמה אחידה כדי למצוא 20 שנה אחר כך מעריצים יותר פנאטיים.

הלהקה, מן הסתם, ביצעה את כל האלבום, בסדר מעט שונה והגיון אחר: "זיוה" אמנם סגר את החלק הראשון, אבל הזרקורים לא הופנו לשירים היותר מפורסמים כמו "גיבור בצבא ההגנה" ו"הנצורים והצודקים" שנבלעו בהנאה כבר בתחילת הערב. ההדרן הראשון טיפח דווקא את "Escape Will Always Fail" (עם הצ'לו של קרני פוסטל) ו-"Strange Fruit" (עם החשמלית של רונה קינן) וההדרן השני נסגר בביצוע נוסף ל"בעלטת". יותר מזה לא היה כבר מה לתת, וגם לא היה צריך יותר מזה כדי להוציא מהבארבי מאות אנשים מבליטים חיוך שמצדיק את הזיכרונות הטובים שלהם מהלהקה.

20 שנה אחרי, גם הטיפול הבוגר והאיכותי שניתן לשירים במופע לא הצליח להוציא את חלקם מהבוסריות שאפיינה אותם ולקחת אותם למקום השלם שבו כל הכישרון הזה היה מתפוצץ לגמרי. זה בסדר. פוליאנה פרנק היתה עבור רבים הרבה יותר מכך. הבארבי המלא באופן מפתיע רק הוכיח ללהקה שהסמיקה מהאהבה שהורעפה עליה עד כמה.