(קטע מתוך "ירוק, צהוב, אדום", צילום: רונן עמר ודוד גברו, באדיבות ערוץ yes דוקו)
בכל כמה סצנות ב"ירוק צהוב אדום", סרטו התיעודי המרשים של דוד גברו, שזכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל "קולנוע דרום" האחרון, חוזרת האפיזודה הבאה: הנערים האתיופים המתועדים בסרט מדברים ברחוב בשעת לילה, כשלפתע ניגשת אליהם חבורת שוטרים ומבקשת מהם תעודת זהות לבדיקה שגרתית. הנערים, שכבר מכירים את הריטואל עם המצלמה ובלעדיה, מנסים להבין למה דווקא הם נמצאים על כוונת השוטרים ובכל פעם מתפתלים כחולי המדים בתשובה אחרת. הנערים - חבורת יוצרי היפ הופ שהסרט מתאר את תהליך התבגרותם מילדים עם חלום לעשות מוזיקה קלילה ליוצרי מחאה של ממש - לא מתכוונים להתנגד אבל הם כן רוצים להביך את המערכת. וגברו מסייע להם בזכות המצלמה שלו.
"האמת, שהיו לי עוד לא מעט סצנות כאלו בחומר הגלם", הוא מספר בראיון לוואלה! תרבות לקראת שידור הסרט מחר (שני) בערוץ yes דוקו. "בסרט זה נראה כמו חצי אנקדוטה וחצי אמירה, במציאות הכמויות גדולות יותר עד שפחדתי שזה ייראה קצת יותר מדי וישתמע כאילו אני מחפש את זה. אבל העובדה היא שאני רואה את זה בכל יום".
בדיקת תעודות זהות היא רק חלק מהשגרה הכואבת והמיואשת שמתאר גברו בסרט. במהלך חלק לא קטן מ-60 הדקות שלו חשופים מושאי הסרט - נערים מנתיבות ומיבנה - ליחס מתנשא ולפעמים משפיל על רצונם הפשוט לעשות מוזיקה. הנערים הם אלכס, בחור ממוצא קונגולזי שצבע העור שלו כאילו גוזר עליו התחברות עם מוגוס האתיופי, ויחד עם בחור כריזמטי ומבריק בשם קלקידן הם מהווים את הטריו ברינקס הרכב פוליטי וחריף ששר על השלכת מנות דם של אתיופים על ידי מד"א והגזענות בחברה הישראלית.
"הרגשתי שהנערים האלו יכולים לבטא הכי טוב את מה שאני רוצה להגיד", אומר גברו. "הבנתי שיש בהם משהו בוסרי אבל חדש שיכול להתפתח למשהו מרתק. יחד עם קלקידן, שנותן לאחרים תפנית חתרנית. בעיניי, הסיפור שלהם יוצר סרט רדיקלי של מציאות שאנשים לא רואים ביומיום".
נראה ששלושתם גם עברו תהליך מאד רחב במהלך צילומי הסרט. הם לא אותם אנשים.
"הם הפכו מילדים תמימים עם שירי אהבה לכאלה שמוציאים יותר דברים מהבטן, דברים אקטואליים שכואבים להם. במקביל אני גם התבגרתי והתפתחתי והמציאות הזו טפחה על הפנים. תחשוב שצילמתי אותם במשך שלוש שנים במשך יותר מ-100 שעות. כשצפיתי בחומר הגלם ראיתי משהו אחר לגמרי, משהו כואב וחשוף".
עוד בוואלה!
גברו התחבר לכאב והחשיפה הזו גם מסיפורו האישי. הוא בן 33, עולה מאתיופיה במסגרת עליית הנוער, שזכה בפרס וולג'ין על יצירת הסרט התיעודי "סיסאי" אודות אחיו למחצה החוזר לאתיופיה בחיפוש אחר אביו הביולוגי. אלא שלפני שהפך גברו ליוצר דוקומנטרי מוערך וזוכה פרסים, סיפורו היה די דומה לעלילותיו של הטריו שהוא מתעד. הוא סולק מבתי ספר, הסתבך עם המשטרה, לא התגייס לצבא לאחר שכמעט נהרג בנפילה מאתר בנייה ואף ישב בכלא לאחר שנמצא ברשותו גראס והשופט הפעיל עונש על תנאי שנגזר עליו לפני כן. ליצירה התיעודית, למעשה, הגיע כנגד כל הסיכויים.
"הסרט הזה הוא לא סרט על 'הנוער האתיופי'", מבקש גברו לסייג. "זה סרט על הכאב של יוצרים צעירים בישראל. האמירה שלו היא 'תראו את המציאות שמתחבאת לכם מתחת לאף' בכל המגזרים של החברה הישראלי, לא רק הילדים שלנו אלא בקרב הילדים שלכם, בקרב כל הילדים בישראל. אני מרגיש שעשיתי סרט על הכאב של הצעירים בישראל, שרואים את העוול וכל מה שקורה ומצד שני הם אוהבים את המדינה ומאוהבים בישראליות, בעברית ובהוויה הישראלית. אבל הם רואים דברים שלא יעלו על הדעת - חוסר צדק, גזענות, לא רק נגד שחורים אלא גזענות שהיא גם כלפי רוסים, עניים וכל מי שהוא מיעוט וזר".
מצד שני, נראה שהיחידים שמגיבים ליצירה של הברינקס הם אתיופים. יש סצנה בסרט שבה הנערה הלא-אתיופית היחידה בקהל שומעת את הקהל האתיופי ברובו שר והיא פשוט עוזבת.
"תראה, איך נוצרה הכאילו קהילה הזו שנקראת 'נוער אתיופי' בכל הארץ? בגלל צבע העור, כמו במקרה של אלכס שהוא בכלל מקונגו וסבתא שלו רוסיה, אבל הוא התחבר עם האתיופים בגלל צבע העור. צבע עור די משפיע. זו החולשה שלנו וזה גם היתרון שלנו, כי צבע העור מציב סימן שאלה לזהות שלך ומבקש הגדרה. ברגע שאתה מתחיל להגדיר את הזהות שלך בעצמך, אתה מבין כמה כוח יש לך ועד כמה החברה אומרת לאנשים מי הם במקום שהם יגידו לחברה מי הם. הסרט הראשון שלי, למשל, היה עלילתי ולא היה קשור לאתיופים בכלל. רק לאחר מכן הבנתי שתיעוד של אתיופים הוא נושא עם כוח, שבו אני יכול לתרום לדיון החברתי".
בסרט ישנה סצנה שבה אחד הנערים מוזמן ל"פוליטיקה", אבל מוכנים לראיין אותו רק מהקהל. בראיון אחר בערוץ, המגישה טועה בשמו והצלם לא מאפשר להם טייק נוסף של שירה שהתפספסה. אתה בכלל חושב ששיח ציבורי אפשרי בישראל 2010?
"שיח ציבורי תמיד מתנהל, בין אם זה בארוחת ערב שבת בבית ובין אם זה במסדרונות הכנסת. לפני כמה ימים שמעתי שהדבר הכי מדבק בעולם זה רעיון. ברגע שאתה נותן רעיון לאדם, זה יתפתח משם. 'ירוק, צהוב, אדום' (דגל אתיופיה ע.ש) הוא יצירה וברגע שהגיבורים שלו פתחו את הפה, אנשים אחרים הזדהו איתם ואי אפשר לכבות את זה".
אולם למרות האופטימיות שמשתמעת מדבריו של גברו, אין לו ספק שהמסר של הסרט הוא לא מסר של תקווה: "יש שלושה סוגים של יחס לנושא הזהות", הוא אומר, "יש אנשים שלא מודעים לכך שהם נמצאים באיזושהי זהות שאולה שהיא בית כלא בלתי נראה; יש אנשים שמודעים לכך ולא מרגישים שהם יכולים לעשות משהו; ויש אנשים שמודעים והם רוצים לעשות שינוי והם יוצרים מתוך הייאוש בתקווה שיהיה שינוי. אנחנו חברה די אדישה ומיואשת והנערים בסרט הם נערים מיואשים שמתוך הייאוש הם יוצרים".
הקדשת את התודה האחרונה בסרט לבנך. אתה חושב שכשהוא יגדל ויצפה בסרט, הוא ייישאל אותך: "אבא, זו באמת היתה המציאות?"?
"שמע, אני מחפש שינוי חברתי אוטופי. אם תשאל אותי איזה שינוי אני רוצה, אני אגיד לך ואתה תאמר לי שאני חולם. אני מקווה שנראה שינויים גדולים בחיים שלנו ואני מאמין שבמהלך החיים שלו, גם הוא יראה שינויים. כרגע יש ייאוש בארץ".
עוד בוואלה!
כיום, גברו עובד על סרט חדש שיעסוק במשולש הזהויות יהודי-אתיופי-ישראלי ובההיררכיה בתוך המשולש המורכב הזה. אלכס, קלקידן ומוגוס כיום באמצע שנות ה-20 שלהם. קלקידן הוציא אלבום אחד ועובד על אלבום שני ואילו השניים האחרים ממשיכים לפעול תחת השם ברינקס. "אני מדבר איתם מדי פעם, נפגשים לפעמים. הם בכיוון של לימודים", מספר גברו. "הם ממשיכים לדבר מתוך ייאוש וכמו רוב החברה הישראלית, הם מרגישים שהשלטון לא סופר אותם ולכן אין להם צורך לספור אותו. זה לא כעס, זה ייאוש והם שרים על זה, בתקווה שזה ישתנה".