גם לא במקל: על הסרט התיעודי "בתולות"

מה היינו אמורים ללמוד מ"בתולות", הסרט הדוקומנטרי ששודר אמש (שבת) בערוץ 10? על פי ההפקה, שאלת המחקר היא "איך זה שגם במאה ה-21 המתירנית עדיין ישנן נשים מעל גיל 25 שהן בתולות", אלא שלשאלה זו נותרנו עם מעט תשובות מעומעמות ומבלבלות. מי שציפה שהסרט יצביע על תופעה תרבותית חדשה שצומחת מהשוליים ומאיימת לשנות את סדרי ההתנהגות הנורמטיביים, גילה חמש נשים שונות במהותן, שאמנם כולן עדיין לא קיימו יחסי מין, אך מלבד זאת אין ביניהן שום דבר משותף שיכול להצביע על איזושהי מגמה.

המגמה היחידה שגילינו היא איך בימינו, "במאה ה-21 המתירנית", איכות היא עדיין מילה גסה - אבל לא כמו המילה "בתולות". כל עוד הכותר הסקסי של הסרט יכול לעורר קצת את הצופה החרמן ולגרום לו לחפש נערות תמימות בטלוויזיה, הרי שגילינו את התשובה לשאלת המחקר האמיתית.

אז למה אין פה דיון אמיתי? ראשית, כי שתיים מהמשתתפות (מירי, שם בדוי, דתייה צעירה, וחוריה הערבייה) כלל אינן חלק מהתרבות המתירנית ש"בתולות" אמור לדון בה. הן מגיעות מחברה מסורתית ומרקע דתי (חוריה אף הגדירה את משפחתה כ"פרימיטיבית"), כך שההגדרה של הסרט כלל אינה נוגעת אליהן, ולא ברור מה היה הטעם להציג אותן. השלישית, חוקרת המוח רונית, מגדירה את עצמה כ"א-מינית", וטוענת שהמקור לבתוליה הוא ביולוגי ופיזיולוגי, כך שגם היא אינה רלוונטית לדיון.

למעשה, נותרנו עם ליאור וליאת, שתי נשים צעירות חילוניות ומודרניות, שפשוט סובלות מבעיות אינטימיות, מחוסר ביטחון ומדימוי עצמי נמוך. האם על סמך מפגש עם הנשים האלה ניתן לבסס תיאוריות או מגמות?

יש אינספור דרכים לגעת בהפקרות המינית המודרנית, אך "בתולות" מפספסת את כולן. המשתתפות הן לא אידיאליסטיות שמאסו בערכים של החברה, הן לא נשים חזקות ויציבות שבזות לחברותיהן או מעבירות ביקורת על הנורמות של ימינו. להפך, הן רואות בבתולין עול כבד שמעיק עליהן (מלבד, כמובן, מירי הדתייה).

הנשים המתועדות בסרט הן לא מהפכניות שרוצות להשיב עטרה ליושנה, הן לא רואות את זה כסמל לתום וטוהר, הן רק מחכות ליום שבו יזכו לזוגיות מתגמלת ולאפשרות לקיים יחסים נורמליים. המטרה שלהן היא להימנע מהיום שבו יוגדרו כ"בתולות זקנות", אחת ההגדרות הבזויות והמעליבות ביותר שאפשר להעניק לאישה בימינו. הסרט לא מנסה לברר מדוע מדובר בהגדרה כל כך בזויה, אלא פשוט עוקב אחר הניסיון של הבנות לחמוק ממנה.

נשים רבות מפתחות מיתוס סביב קרום הבתולין, ויוצרות מעגל שקשה לצאת ממנו. אחרי ציפייה כל כך ארוכה לפעם הראשונה, קשה להן לשים את מבטחן בגבר ספציפי. "אני לא יודעת איך הוא יוכל להתמודד עם הפחד שלי, הצעקות וכל הבעות הפנים", אמרה אחת מהן, וחשפה את התפיסה המעוותת שפיתחה כלפי יחסי מין.

על אף שההיכרות עם הבנות הללו אכן היתה נוגעת ללב, הן לא מייצגות תופעה כוללת אלא בעיות פרטניות. היחידה שסיפקה איזשהו פוטנציאל לבסיס תיאורטי רחב היתה חוריה, שהגדירה את עצמה כ"בחורה רגילה בחברה לא רגילה". בהמשך היא התוודתה על ילדות קשה וצלקות פיזיות ונפשיות שהיא סוחבת מאביה, והתגלה שגם היא לא הבחורה הרגילה הקלאסית.

אם למישהו עוד היה איזשהו ספק, סצנת הסיום של הסרט הבהירה את המסר העיקרי שלו: מעקב אחרי ליאור גילה ש"כעבור חצי שנה" היא התגברה על הקשיים ועשתה את המעשה. עם חיוך גדול וההקלה שניכרה על פניה, התחושה היתה שליאור נגאלה מייסוריה ונפטרה מהקללה שאפפה אותה. אכן, מדובר במסר מעודד לכל האבות המודאגים ולבנותיהם הצעירות: תעשו סקס כמה שיותר מהר ותגמרו עם הסיוט הזה.

מבחינת ערוץ 10, "בתולות" הוא המשך ישיר של "המסע לארץ הציצים" עם אביעד קיסוס: עוד התעסקות כפויה במין ומיניות באמתלה של סרט דוקומנטרי. כשנזכרים שמועצת הרשות השנייה החליטה להכיר בתוכניות כמו "לילה כלכלי" (המשודרת בערוץ 10) וב"תוכנית חיסכון" כתוכניות תעודה, מקבלים טעימה נוספת מהימים הקשים שעוברים על תעשיית הדוקו הטלוויזיוני בישראל.