בשם האב: ביקורת הסרט "קראטה קיד"

"קראטה קיד" המקורי (1984) הוא קלאסיקה אמיתית. כל אלמנט בסרט הזה פרט על המיתרים הכי רגישים בנפשו של כל נער מתבגר, והפך אותו לבלתי נשכח. אי אפשר היה שלא להזדהות עם הגיבור הקורבן (ראלף מאצ'יו), שנאלץ להתמודד עם הגיהינום של כל ילד: מעבר לשכונה חדשה, ובריונות מצד הילדים המקומיים. אין ילד שלא פינטז על פגישה מקרית עם לוחם קראטה מזדקן, שילמד אותו בדרכים פתלתלות את רזי אמנויות הלחימה ויעזור לו להכות ולהשפיל את כל הנבלות שהתעללו בו. זה היה חלום אמיתי, פנטזיה על זמנית, כזו שגרמה לנו לעמוד שעות מול המראה בניסיון נואש לחקות את "בעיטת העגור" המנצחת, עם רגל אחת באוויר ושתי ידיים מקופלות. יש אף שהתנדבו לצבוע את גדר ביתם או לנקות את המכונית של הוריהם, וזאת רק כדי לתרגל מעט את טכניקת ה"וואקס און, וואקס אוף". היינו פתטיים, ונהנינו מכל רגע.

השנים חלפו, "קראטה קיד" הוא עדיין אייקון, וכשמתעסקים עם קלאסיקה, חייבים לנהוג בה בזהירות וביראת כבוד. אבל במקום לאפשר ליצירה לנוח על משכבה בשלום על מדפי ספריות הווידאו (עוד יש כאלה?), וויל סמית' ואשתו החליטו לקחת על כתפיהם פרויקט מעט מגלומני, הפיקו סרט המשך, צירפו את ג'רי ויינטראוב (שהפיק גם את המקור), גייסו לתפקידים הראשיים את הבן שלהם (ג'יידן סמית') ואת ג'קי צ'אן (בתור מיסטר מיאגי), והסתכנו בחילול הקודש.

על פניו, למרות הסיכון, ההצלחה אמורה להיות מובטחת: הצפייה אמורה להיות חוויה בין דורית, כשהילדים מסתקרנים מה כל כך הסעיר את אבותיהם המתבלים, בעוד המבוגרים (כן חברים, חלפו מאז 26 שנה) מנסים לצלול לעבר ולחוות פלאשבק נדיר מהילדות. התוצאה, לעומת זאת, מאכזבת. הצעירים מתקשים להבין על מה המהומה, בעוד אלה שגדלו על הסרט ויודעים לשנן כל סצינה מגלים שני דברים עיקריים: א', שהגרסה החדשה לא מצליחה להתמודד עם האתגר; ו-ב', שהם ממש ממש הזדקנו.

אז איפה הבעיות של הסרט? קודם כל, ולפני הכל, ג'קי צ'אן לא יכול להיות מיסטר מיאגי. מיסטר מיאגי היה אפוף ארשת מסתורין, היה לו פאסון של כוכב ושל אנטי כוכב, הייתה לו הליכה מוזרה והתנהגות ילדותית, הוא היה יפני תימהוני בשכונה אמריקאית. את ג'קי צ'אן, לעומת זאת, אנחנו כבר מכירים טוב מדי. הוא מגיע מלא מטענים, ככוכב של סרטי קונג פו סוג ג' וקומדיות סוג ב'. אין לו את האניגמטיות של מיסטר מיאגי, אין לו את הצניעות שלו ובטח שלא את האלמוניות שלו. עבור פט מוריטה זה היה תפקיד חייו, שאף זיכה אותו במועמדות לאוסקר, בעוד עבור צ'אן זו רק עוד חלטורה לרזומה. זו אומנם בחירה ראויה, אך רחוקה מאוד מהמקור.

הבעיה אף מחמירה יותר כשג'יידן סמית' מנסה להיכנס לנעליו של ראלף מאצ'יו. מאצ'יו אומנם כיכב ב"נערי הכרך" המצוין של קופולה ב-1983, אבל ל"קראטה קיד" הוא הגיע די אלמוני. שם הוא נראה כמו השכן ממול, כנער רגיל ונורמטיבי, וההזדהות איתו הייתה טבעית. סמית' הצעיר, לעומת זאת, הוא כושי מגניב עם צמות, רקדן ברייקדאנס שמשדר קוליות, כזה שגורם לנערה הסינית הראשונה שהוא פוגש להתאהב בו כבר בדקה הראשונה. אי אפשר גם להתעלם מהרקע שלו, מהיותו הבן של וויל סמית' וג'יידה פינקט, ומהעובדה שמהרגע שנולד הוא יועד להיות כוכב הוליוודי ורב שגל. לא נשמיץ את סמית' הצעיר, שעושה את העבודה בצורה די מוצלחת, אבל קשה להזדהות עם הילד הכי מגניב באמריקה.

הבעיות של "קראטה קיד" לא מסתכמות בזה. משום מה, הסרט אורך 140 דקות, כאילו מדובר ביצירה מורכבת של קישלובסקי ולא בלהיט קיצי קליל. הגרסה המקורית ארכה 126 דקות, אך במקום לקצר אותה ולהתאים את העלילה האיטית לקצב הקליפי של ימינו, היא דווקא הוארכה יתר על המידה. בנוסף, כשבוחנים את הסרט בעיניים מבוגרות, השתלשלות האירועים מעט צורמת. בגרסה המקורית דניאל סאן היה בן 16 לערך, כך שהמכות שהוא ספג והרומן שהוא פיתח היו די טבעיים. הפעם סמית' הוא בן 11 בערך, והאלימות של החבר'ה המתעללים (בעיטות לפרצוף בעודו שוכב מדמם) נתפסת כאכזרית במיוחד וחסרת רחמים. גם הנשיקה הרומנטית שלו עם ילדה בכיתה ו' נראית מעט מוגזמת. בגיל 11, אפילו בסין (שם מתרחשת עלילת הסרט) החיים נראים אחרת.

לא נהיה טרחנים מדי ונדון בהצגה הקלישאתית של התרבות הסינית, וגם לא נתלונן על העובדה שלסרט קוראים "קראטה קיד" ואילו הילד לומד קונג פו. מה שבאמת הטריד זה שדניאל סאן (או איך שלא קראו לו) לא עשה וואקס און וואקס אוף ולא תירגל את "בעיטת העגור". לו היה מדובר בכל סרט אחר, סביר להניח שהייתי נשבר אחרי שעה ויוצא מהאולם במחאה. לצערי, הייתי חייב להישאר ולחכות לקרב האחרון כדי לראות אותו משלים את הנקמה. האמת? היה קרב מרגש.