צייר לי כביסה: על 4 ספרי קומיקס חדשים

אי אפשר לטעות בכישרון העצום של שלומי צ'רקה, שמייצר דמויות חודרות ומלאות הבעה ומזכיר לעתים את האנימציה המושלמת מ"ואלס עם באשיר". ב"הפח נמלט ואנחנו נשברנו" בוחר צ'רקה ללכת למחוזות פילוסופיים ומעניק גם דיסק שמטרתו להפוך את הקומיקס למוזיקלי ולייצר חוויה מטלטלת עם הקריאה. למרבה הצער, זה יוצא קצת יומרני.

צ'רקה מקדיש את החוברת לקבוצת אנשים מאוד מסוימת וכך היא גם נראית - משפחתית ובעלת הומור פנימי שכמעט לא מחלחל אל החוץ. את ההשראה לכתיבה על אקזיסטנציאליזם הוא שאב משני אמנים עיקריים שיצרו מהזרם פלטפורמה לעשייה המוזיקלית שלהם – אוהד פישוף וגלעד כהנא. צ'רקה מנסה לצלול עמוק מדי עם שאלות הקיומיות ומצייר עבור מועדון חברים סגור שלא מזמין אליו אורחים. הסיפורים של לייבל הפרטיזן והזקנים שמאכילים יונים בשדרות בן גוריון נחמדים עד טובים ורק רומזים שייתכן שצ'רקה היה יכול ללכת ולהגיע רחוק יותר. כמו פישוף וכהנא בתחילת הדרך, גם הוא לא מתפשר על מסחור. הבעיה העיקרית היא שתוצאה של צ'רקה פחות מעוררת הדים משל השניים.

הוצאה עצמית

לאורטל יש חיים קצת מתוסבכים וכנראה גם לא כל כך רווחיים, משום שאחרת סביר להניח שהייתה מוציאה ספרון פחות עלוב מבחינה ויזואלית. "החיים המסריחים שלי" נראה במקרה הטוב כמו עלון בית ספר או פלייר הדרכה מהסוג שמחלקים רוחניקים ושאר תמהונים ברחובות מרכזיים. המסר שהוא מעביר מאוד פשוט – אין לי כסף, אבל אני חייבת לשפוך את הלב.

וזה טוב, כי זהו בדיוק המקרה של אל תסתכל בקנקן. כמו רוב הרווקים שחצו את גיל 30, גם אורטל פיתחה מידה קיצונית של מיזנטרופיה, והיא מביאה אותה לידי ביטוי בצורה חיננית ביותר (כמו בהדגמת ההבדלים בין סתם רצח לרצח על רקע רומנטי). ההומור המרושע מתובל בהבלחות נפלאות שמעלות חיוך על הפנים.

אורטל נותנת הצצה לחייה של רווקה מזדקנת, שרואה כיצד הטכנולוגיה מתקדמת והיא נשארת במקום. ראויים במיוחד לציון: ההסבר הקורע על חברויות בפייסבוק, קווים לדמותו של החנון המניאק והאכזבה מהודעות ה-SMS שנפתחות ומגלות שהן בסך הכל מבקשות מאיתנו להוריד רינגטונים. "החיים המסריחים שלי" הוא קומיקס חמוד, שראוי להרבה יותר מהמעטפת הכל כך לא מרשימה שלו.

בהוצאה עצמית

בדרך כלל, הסיפורים של אתגר קרת ושהם סמיט (שבעצמה השתמשה באיורים לא מעט בקריירה שלה) מעוררים את הצורך להפוך אותם לעלילה מצוירת. דוגמה מצוינת לכך היא "פיצריה קמיקזה" של אסף חנוכה, שבוסס על "הקייטנה של קנלר". דן אלון ניסה ללכת בעקבותיו והוציא את "התנהגויות היסטריות", שלושה פרקים מאוירים שמבוססים על סיפורים אובדניים של קרת וסמיט. זה עובד בצורה חלקית מאוד. את קרת מצליח אלון להעביר בצורה סבירה ב"אחרי הסוף" וקצת פחות טובה ב"בוקר בריאות", שניהם מתוך "פתאום דפיקה בדלת" הטרי. במקרה של סמיט, בעיבוד של "דפיקה" אלון פשוט הולך לאיבוד.

הכוונה טובה, אבל הביצוע של אלון רחוק מלהיות מושלם - מפני שהסיפורים טובים באופן ניכר מן הפרשנות המצוירת שלהם.

גם הסיפורים הלא מאוירים, של אלון עצמו, שסוגרים את הספרון נבלעים וכמעט בלתי מורגשים, ובכל מקרה לא מצליחים לשנות את הרושם שהתוכן לקוי ולא ממש עובר. יחד עם זאת, מבחינה טכנית האיורים עצמם הם החלק החזק של אלון. הוא משתמש היטב בצבעי השחור והלבן ויוצר קומיקס אפלולי ומסתורי שכן מצליח להבשיל לניחוח חזק של סוריאליזם. אבל בשורה התחתונה, את החיסרון הגדול של "התנהגויות היסטריות" אפשר למצוא בחוסר האיזון הקיצוני בין יכולת ההבעה ליכולת האיור.

הוצאה עצמית

בניגוד לשאר הספרונים, "המילון המשפחתי" הוא ספר של ממש, כזה שראה אור דרך הוצאה גדולה ומוכרת. יש לכך סיבה – הוא ללא עוררין ספר הקומיקס של השנה. דניאלה לונדון דקל משתמשת בנשק הישן והמוכר שמלווה אותה לא מעט זמן: דמותם המיתולוגית של חמודי, כוכב קופת חולים כללית וספינת הדגל של יצירותיה, ואחותו הקטנה פיצי. השניים מככבים בשנים האחרונות במוספי השבת, תחילה של הארץ ולאחר מכן של ידיעות אחרונות, ולמי שלא מכיר נספר שיש להם מטרה אחת בחיים: לאמלל את אימם. הדמות המרכזית השנייה בספר היא האם המזדקנת – זו שהילדות שלה כבר בגיל עשרה מתקדם ויודעות לזהות כל גומת צלוליטיס שהצטרפה לירכה השדופה ולעשות מזה מטעמים.

ב"המילון המשפחתי" יש הרבה יותר מסתם קריקטורות שקובצו להן יחדיו. מדובר בספר שאפשר להגדיר אותו כמתנת חובה להורים טריים, להורים של ילדים מתבגרים ובקיצור – לכל מי שרוצה לדעת את הגמול האמיתי וכפיות הטובה שיש בגידול ילדים, בלי מסיכות והתחנפויות. במספר קוביות מאוירות בכל עמוד מעבירה לונדון דקל מסר כן וחד שספק אם מומחי הורות יצליחו להנחיל.

כמה מוצלח "המילון המשפחתי"? בואו נגיד שאם אתם הורים מתוסכלים תביעו הזדהות ואם לא, פשוט תבינו על מה מדובר. בכל מקרה, התוצאה היא צחוק בלתי פוסק ובלתי מתפשר. כמו במקרה של "יוסף ואחיו" העצום והאלמותי של דודו גבע וקובי ניב, גם כאן נאספה גאונות צרופה לקובץ אחד, שמפצה את אלה שלא נמנים עם קוראי מוספי השבת. חובה בכל מדף ספרים.

הוצאת ידיעות אחרונות