פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רדיו לב המנגינה

      עם היכלי תרבות מפוצצים ומכירות בשמיים, קשה להבין מה גורם לזמרים המסלסלים להתרפס בפני שדרנים ועיתונאים. חגי אוזן קורא להם להיות גברים ולהאמין יותר בשירים של עצמם ובקהל

      על רקע הצלחתה של המוזיקה המסתלסלת בשנים האחרונות, נראית סגידתם של הכוכבים וההתבזות שלהם מול כלי התקשורת כברורה עוד פחות מבימים שבהם היא נאבקה על מקומה. הרי אם יש מסקנה ברורה וחדה מההצלחה של הז'אנר היא שהמוזיקה הזאת הצליחה בזכות עצמה ובזכות הקהל ולא בזכות שום דבר אחר. עשרות שנים של התעלמות תקשורתית הוכיחו שהמוזיקה הזאת יודעת גם לחיות ולשגשג באופן עצמאי. ועכשיו, כשהיא שוברת שיאים, פתאום יש אינספור ידיים הטוענות לחלקן בהצלחה.

      מה שעוד יותר מטומטם זה שהזמרים הפכו להיות הסמרטוטים של התקשורת ומוכנים לעשות הכל כדי לקבל יחס. הדוגמא הבולטת ביותר עד היום היא ללא ספק קובי פרץ שהיה צריך להתחפש למדונה כדי לקבל תמונת שער במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות. אחרי שנים של עבודה קשה, אלבומים, להיטים והישגים, הדרך היחידה שלו להשיג את השער הנכסף היתה כשהוא מחופש. זה אפילו לא זיכה אותו בכתבה, סתם תמונה כחלק מפרויקט.

      הרבה כסף ומשאבים מוציאים הזמרים כדי למצוא חן בעיני התקשורת. הם מצטיידים ביחצניו"ת שאמורות לעבוד קשה כדי לעניין כתבים, שדרנים ועורכים, למרות שבפועל הן לא באמת מצליחות לשנות דבר. התמונה התקשורתית נותרה כשהיתה וההצלחה היא נותרה ברמת שטח מבלי לקבל ביטוי של ממש ברדיו, בטוח שלא ברדיו הכלל ארצי. ליתר דיוק, אין כיום מעל גלי האתר השתקפות אמיתית של ההיסטריה סביב המוזיקה המסתלסלת. עדיין, אלו הם רק הזמרים והשירים עצמם שעושים את כל ההבדל ולא מדובר בשום הייפ תקשורתי שגורם לזה לקרות.

      אליקו (אביב חופי)
      ממתי המלצר הפך להיות הפטרון? אליקו (צילום: אביב חופי)

      אם לזמרים היו ביצים ולא סתם דאווינים, לא היתה להם בעיה לקום ולקבוע חד משמעית שמעכשיו התקשורת תצטרך לעשות את עבודתה האמיתית. זה אומר, לרדת לשטח, לצאת החוצה ולהשמיע. כי זה הוא תפקידה. הזמרים מצדם יכולים בקלות לוותר על ההתבזות מול כלי התקשורת ולהפסיד, אולי, כמה השמעות. לא הפסד כזה גדול. לפחות את הכבוד העצמי הם ירוויחו מחדש.

      אלא שהפחד והתשוקה להתייחסות תקשורתית, מונע מהזמרים לשמור על פאסון. לא כולם כמו איציק קלה שיודע דרך הקהל שהוא אהוב. בשביל השמעה אחת, הם יעשו הכל ורודפים אחרי התקשורת במקום לתת לה לרדוף אחריהם. כאילו שעכשיו, אחרי שהכוח שלהם מוכח, היא עצמה לא תרדוף.

      בהתנהגות הזאת, לא רק שהזמרים מבזים את עצמם, הם מפסידים את עמדת הכוח שלהם. לכן, אין זה פלא שכל שדרן/סוכן מכירות הופך להיות כוכב בעצמו. שדרני התחנות האזוריות זוכים מן ההפקר והופכים לפטרונים של הזמרים. את הסלידה שלי מאליקו, למשל, אף פעם לא הסתרתי. להיפך, הצגתי אותה מעל כל במה אפשרית. אין לי כוונה לבחוש בזה שוב ובכל זאת היא מגיעה מתוך בחילה מהכוחנות שלו. בניגוד לכוכבים, את הכוח שלו הוא לקח מהזמרים ולא קיבל מהקהל. ובמסעדה הגדולה הזאת, השדרן הוא לא בעל הבית ולא הלקוח. הוא אמור להיות בסך הכל מלצר שיכול להמליץ על מנה מסוימת. הזמרים הם הטבחים, השירים הם התפריט והקהל – ולא אף אחד אחר – הוא הלקוח שצריך לשרת.

      איציק קלה (יח"צ , אסנת רום)
      כדאי ללמוד ממנו איך מגדלים זוג ביצים. איציק קלה (צילום: יח"צ)

      הזמרים צריכים ויכולים לוותר היום על שירותי התקשורת. זה לא יהיה כל כך נורא. גם ככה לא מדובר בשירות כזה גדול. זה יותר מערוף שהופך אותם לעבדים נרצעים שלה. הם צריכים להסתפק בשליחת הסינגלים והאלבומים למען הסדר הטוב וזהו. משם צריך להפסיק. תחנה שתרצה – שתשמיע. תחנה שלא תרצה – לא צריך. ההצלחה תגיע לבד.

      הרי לשירים יש יכולת סגולית משל עצמם לשבור שיאים. לזוהר ארגוב יש שיר נפלא שממחיש זאת: "שיר פרטי", שמתאר את ה"כישלון" שלו לשמור שיר אחד, בודד ויחיד לעצמו ורק לעצמו. "רציתי שיר פרטי ששייך רק לי לבד / תמיד יהיה איתי, שלא יכיר את אף אחד // אשיר אותו בסוד ותמיד עליו אשמור / שלא יקשיבו לו ושלא ייצא לאור / אבל הוא לא יכול, כי הוא רוצה להיות גדול / פרח בין השירים למצעד הפזמונים".

      ובאמת לא עזר לו. השיר הפך ללהיט ענק. בזכות עצמו – או אפילו בניגוד לעצמו – ולא הודות לאיזשהו שדרן, עיתונאי או יחצ"נית. עכשיו זה הזמן להחזיר את הכוח לקהל. רק טוב ייצא מזה.