פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נרטיב במכנסיים: ראיון עם תמיר צדוק

      האמן תמיר צדוק ניסה להדגים את השפעת מנגנון תיעוד הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות תעלה שמנתקת את עזה מישראל. פלא שהוא פסימי? ראיון

      "אני לא יכול להתחיל את הראיון עד שאני מכניס משהו לבטן, אני פשוט מת מרעב," אומר האמן תמיר צדוק ברגע שהוא מתיישב בשולחן בית הקפה הפלורנטיני. "אני מתרוצץ בין עבודה לעבודה ולא מספיק לאכול". ואכן, צדוק, שזכה זה עתה בפרס האמן הצעיר לשנת 2010 מטעם משרד התרבות, הציג לאחרונה את עבודותיו בגלריית רוזנפלד בתל אביב ובמוזיאון פתח תקווה, מנחה קבוצות דיאלוג בין ערבים ליהודים, עובד עם תלמידים במכינות קדם צבאיות, לוקח חלק בביאנלה בבת ים ועסוק במחקר לקראת היצירות העתידיות שלו. לכן, באמת לא פלא שהוא לא מספיק לאכול.

      אלא שגולת הכותרת של שלל הפעילויות של צדוק היא "תעלת עזה" - סרט מוקומנטרי באורך כ-10 דקות המציג בפני המבקרים בתעלה הבדויה את הסיפור ההיסטורי של יצירת גוף המים שהפריד בין ישראל לעזה והציל את היום. בסרט מרואיין "השר מלמד" (אותו מגלם אביו של צדוק), המספר על היוזמה החדשה אשר תפקידה הוא "לעשות טוב". לצד "השר", מרואיינים כמה מ-15 אלף הנערים שהתנדבו לחפור את התעלה, 61 קילומטרים אורכה הדמיוני, תיירות גרמניות שבאו לבקר ואף פרופסור באוניברסיטת בן גוריון שמסביר בדקדקנות על תהליך החפירה של "האי הזה, אם אפשר בכלל לקרוא לו עזה?". הקריין מצידו מפטיר "אל תגידו אי אפשר! הגידו אי - אפשר!" ולכל אורך הסרט מוזיקה צוהלת המתכתבת עם ז'אנר סרטי ההסברה הישראלים מתנגנת ברקע.

      מתוך "תעלת עזה" של תמיר צדוק (צילום מסך)
      אל תגידו אי אפשר, אי-אפשר! מתוך הסרטון "תעלת עזה" (צילום מסך)

      "הדבר הכי חשוב שלמדתי מהסרט הזה", מגלה צדוק בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת הצגת העבודה בתערוכה הקבוצתית "בקצה העולם - כאן" במוזיאון פתח תקווה, "הוא שהוא עונה על תשוקותיהם של כל כך הרבה ישראלים. הוא מוצא פתרון לבעיה הזו, פתרון שהוא בגדר פנטזיה ומממש אותה. אבל ברור שהסרט הזה הוא סאטירי, ועדיין היו אנשים שהתבלבלו ושאלו 'מתי זה קרה?'. מה שניסיתי לעשות זה לבודד ולהבין את הכלים שמשתמשים בהם כדי לספר לנו את 'האמת', את הנרטיב ההיסטורי שלנו באמצעות סרטי הסברה, צילומים ותיעודים אחרים, ולהשתמש באותם כלים כדי לספר סיפור אחר, שהשקר שבו גלוי וחשוף אבל הוא עדיין מייצר תחושת בלבול אצל הצופים".

      וכך, אם ביקרתם בשנים האחרונות במוזיאונים ההיסטוריים בארץ, כמו מוזיאון הפלמ"ח, האצ"ל, צה"ל ועוד, סביר להניח שנתקלתם בצדוק, שביקר שם כדי לחקור את המנגנון המתעד של ההיסטוריה הישראלית. "כדי לעשות מחקר לעבודה הזו ניסיתי להבין מה מייצר את האמת ההיסטורית שלנו", הוא אומר. "הסתובבתי בין מוזיאונים היסטוריים בארץ ובחנתי את אופני התצוגה של הנרטיב הזה שמספרים לנו מילדות. גם נסעתי לבקר במוזיאון אוקטובר במצרים, שמספר סיפור אחר מאוד על מה שקרה במלחמת יום כיפור, וגם במוזיאון המרטירים בירדן. מה שהדהים אותי במיוחד היתה העובדה שהם משתמשים בדיוק באותם כלים, אותם צילומים ויצירות אמנות, אותם שרידים מהמלחמה, כדי לספר סיפור הפוך משלנו. מה שאצלנו מסופר כניצחון וצודק ומוסרי, מסופר אצלם מאוד אחרת". כשהוא מסיים את המשפט, הוא מדגיש שבחר במיוחד במילה "אחרת", לתיאור השוני בין הנרטיב הישראלי והערבי ולא במילה פוליטית יותר.

      תמיר צדוק, מתוך סדרת הצילומים "מלחמת אוקטובר" (יח"צ)
      כולם משתמשים באותם כלים כדי לספר סיפורים אחרים. תמיר צדוק, מתוך סדרת הצילומים "מלחמת אוקטובר"

      "אני מאוד מנסה לא להדוף את הצופים ולאפשר להם לראות משהו מבלי להתגונן מראש ולהחליט 'אתה שמאלני יפה נפש ואני ימני, ולכן אתה בוגד ואני לא אקשיב לך'", מסביר צדוק. "במפגשים עם בני נוער, הדהים אותי לגלות כמה מהר לכולם שם יש תשובה לכל דבר. כבר אין אפשרות למורכבות - זה או שאתה איתנו או שאתה נגדנו וכל מילה של ביקורת כלפי המדינה נתפסת כמעבר לצד השני, הצד של הבוגד. לכן אני פסימי לגבי העתיד".

      דבריו של צדוק נאמרים בחיוך, שמעורר מיד שאלה עוקבת באשר למהות הפסימיות שלו כאמן. "אני פשוט פסימי", הוא מסביר. "אני מדבר עם הרבה בני נוער. פסימי. אנשים מלאים בשנאה ובפחד ואני פשוט פסימי". כאן, הוא מחליט לסיים את דבריו בנושא.

      תמיר צדוק, ללא שם (יח"צ)
      "ניסיתי להבין מה מייצר את דימוי של המזרחי". תמיר צדוק, מתוך סדרת הצילומים "בורקס פילמס סטילס"

      כבר מתחילת דרכו כאמן במדרשה לאמנות בבית ברל, צדוק בן ה-30 ניסה לטפל במושגים כמו "היסטוריה" ו"אמת" בעבודותיו. "תמיד התעניינתי במנגנון שמייצר את הז'אנר, בין אם זה צילום תיירותי, תיעוד היסטורי והצגתו, או סרטים ישראליים", הוא אומר.

      סדרות צילומי הסטילס שיצר מתחקות אחר החיים כסרט בורקס ("בורקס פילמס סטילס") בהם הוא, חבריו ובני משפחתו הצטלמו משל יצאו מתוך סצנה ב"אלכס חולה אהבה". "בסדרה הזו, 'בורקס פילמס סטילס', ניסיתי להבין מה מייצר את דימוי של המזרחי בסרטים האלו - הערס טוב הלב שתמיד מסתובב עם חולצת פסים ונראה קצת עבריין", מספר צדוק.

      לדבריו, סדרת סטילס נוספת שיצר, "האחים בר און", המתעדת כביכול את תהליך ההזדקנות של ארבע אחים, ולצדה הסדרה "וונדר ג'ו" ("Wonder Jew") בה נראה חייל על מדי ב' במקומות תיירותיים מרכזיים ברחבי העולם, הם ההתחלה והבסיס של "תעלת עזה".

      "בהתחלה חשבתי שאני עושה משהו לגמרי שונה מהעבודות שלי בעבר", הוא אומר, "אבל ידידה טובה שראתה את הסרט העירה את תשומת לבי לזה שזה פשוט ההמשך הישיר לחיפוש שלי בעבודות, החיפוש אחר האמת ומשחק עם המנגנון שאמור לייצר לנו אמת ויזואלית".

      תמיר צדוק, ללא שם (יח"צ)
      "אני פשוט פסימי". תמיר צדוק, ללא שם

      אבל צדוק, למרות הפסימיות המוצהרת, מנסה בכל זאת לפנצ'ר איזה חור קטן בנרטיב, ולו רק כדי לעורר מחשבה על הסיפור הזה שמספרים לנו כל הזמן. "אני מלא בחמלה כלפי המדריכות במוזיאונים ובני הנוער בבתי הספר שלא יכולים שלא להאמין לסיפור", הוא אומר בגילוי לב. "גם אנחנו מספרים את עצמנו לעצמנו כל יום מחדש וגם אני באתי מתוך המנגנון הזה, כתלמיד בתיכון בחולון וכחייל בצה"ל. אני מרגיש שמה שחסר לנו זה שיהיה פה עוד כמה חנוך לוינים, כאלה שיעוררו את זעמם של ההמון, ייגעו בכל הנקודות הרגישות והמקודשות ויצליחו להעלות לדיון את הנושאים שכולם מקבלים כאמת מוחלטת ומציאות נתונה. אנשים פה חושבים בשחור ולבן, שמאלני או ימני, איתנו או נגדנו, ערבי או יהודי, בוגד או חבר וזה לא משאיר הרבה מקום לשום דבר אחר".

      לפתע, הוא שואל אם קראתי את גילוי הדעת שחנוך לוין פרסם לאחר שהורידו את "מלכת האמבטיה" מהבמה ומסובב את המחשב הנייד לעברי ודולה את העמוד מבין התיקיות הצהובות על המסך. "תראי איזה גאון", הוא אומר ואז מקריא:

      "אני חוזר בי מכל מילה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל קול, לייחס את משגי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הוריי. ועם בקשת הסליחה ,אני מוסיף לקוות שתינתן לי הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מועיל מן השורה ,לתפארת המדינה והלאום".