מה שהילדים אוהבים 81

בתקופה האחרונה התחלתי לפחד מהזקנה. אני מרגיש שזמני עבר, שלהיות בן 28 זה הכי לא Pאנק בעולם. אני בוכה בלילה ומחייך בכוח ביום, תוהה אם אקריח בקרוב ואם יתחילו לי כאבי גב בחודשים הבאים. בדיוק בשביל להרים את מצב רוחי הגיע השיר המדהים הזה של קיד קאדי וקניה ווסט. הראשון קטן ממני רק בשנתיים, השני כבר בן 33, ועדיין – "Wylin' Cause I'm Young" (שמביני עניין הגדירו אותו כ-"Drop It Like It's Hot" של 2010) מדגיש כמה שהשניים צעירים ואיך יש לי עוד לא מעט שנים של השקעה בשטויות נטולות משמעות.

עם כל שיר שמגיע נראה ש-"Record Collection", האלבום הקרב של מארק רונסון, הולך להיות לא פחות ממדהים. קבלו את הנוכחי שהוא שיר הלל לאופניים - הוא שמח, גרובי למדי, הטקסט שלו מעלה חיוך ובסוף שלו מקבלים גם בית מוצלח של ספנק רוק.

הלהקה החדשה עם הכי הרבה השפעה חייבת להיות ניאון אינדיאן. הם התחילו את כל העניין הזה של הצ'יל ווייב, החזירו את האסיד לאופנה, וכל להקה שנייה בעולם מנסה לרכב עליהם, לחקות את הסגנון שלהם, לעשות להם רימיקסים, לקבל מהם רימיקסים או להקליט גרסאות כיסוי לשירים שלהם. אבל למה לדבר סתם כשאפשר לתת דוגמא שנשמעת מצוין, כמו הגרסה הזו של Millionyoung לשיר "Local Joke".

אחרי שסאמר קאמפ הביאו לנו את "I Only Have Eyes For You", אני בקבוצה שלהם ויהיה קשה מאוד להזיז אותי משם. אז הנה, מגיע עוד שיר מההרכב הזה, גם הוא נשמע עתיק ומצליח לרגש, אבל, לצערי, לא מגרד את אצבעות הרגליים של הלהיט הקודם.

ואם כבר אנחנו בעניין של לשמוע דברים שהם כמעט-הדבר-האמיתי-אבל-לא, אז קבלו את "Down There", אלבום הסולו של אבי טייר מאנימל קולקטיב שדלף השבוע ומוכיח סופית את מה שתמיד ידענו - פנדה בר פשוט מוכשר יותר. אל תבינו לא נכון, אבי טייר מצליח לפעול לפי האסתטיקה של אנימל קולקטיב ואפילו לכתוב שירים לא רעים, אבל בסופו של דבר, אין שיר אחד באלבום שלא נשמע כמו סקיצה לא גמורה ובת כמה שנים של פנדה בר.

כמו השם, גובל גובל מתעסקים בעיקר בבלגן משוכפל, כזה שממחזר לופים מתחת (או מעל, תלוי איך מסתכלים על זה) לשירה יציבה ובארגון כאוטי שכזה. מבינים שיש כאן מבנה ומחשבה, אבל לא מצליחים לעלות על התבנית.

שבוע שעבר שמענו כאן את סואסייד וקצת לפני זה הכרזתי על "Born Free", שמסמפל את סואסייד, בתור שיר השנה. במקביל, ניב הדס הציג בפני תיאוריה לפיה סואסייד הם הלהקה שהכי השפיעה על גל האינדי הנוכחי, וש-2010 היא בעצם 15 דקות התהילה של סואסייד. לא היה לי זמן לעכל את מה שהדס טוען ומיד הקטע הנ"ל שטף את הבלוגים והבהיר כמה שהוא צודק - מדובר בשיר שהיה אפשר לשכנע אותי שהוקלט על ידי סואסייד מתישהו בסוף שנות ה-70 והוחזר לחיים לאחר רימיקס מוצלח במיוחד של נו אייג'.

אבל עזבו אתכם מרימקסים של נו אייג'. בתקופה שבה הלהקה הזו מקליטה שירים חדשים (והופכת לפופית יותר ויותר) אני מעדיף שהם לא יתעסקו בהרכבים אחרים. הם הכי טובים כשהם לבדם.

בושם של הסקס פיסטולס הושק השבוע והבהיר שהPאנק אפילו יותר מת משחשבנו. אפילו כתבתי על זה פוסט בבלוג שלי. אבל מתברר שה-Brainwaves לא ממש עוקבים אחרי מה שאני כותב ולא מקבלים את המוות של הPאנק. מבחינתם, העסקים כרגיל, ואם תגידו להם משהו אחר הם יירקו עליכם מוחטה של דם שכוללת בתוכה שן שבורה.

לאדי ארגוס יש הרכב חדש בשם Spoiler Alert! והוא מתרכז במה שארגוס תמיד התייחס אליו רק בעקיפין - הקומיקס של DC. כל שיר נכתב על או מזווית הראייה של גיבור קומיקס אחר. הקטע הנ"ל למשל מושר על ידי באטמן ומכיל שורות מבריקות כמו "אלפרד אומר שיש לי בעיה עם אינטימיות/ אבל אנשים בדרך כלל מתים כשהם מתקרבים אליי".

לא, לא השתכנעתי ואני עדיין שונא את אוף מונטריאל, אבל איש גדול מסוגל לקפל את הזנב בין הרגליים כשצריך, ובאלבום החדש של הלהקה עם הזמר הכי מעצבן ביקום יש שלושה שירים ממש מוצלחים. אחד מהם הוא "Our Riotous Defects", שמדבר על בחורה משוגעת שבגלל כל מיני גורמים יוצרת רושם של מישהי ששווה להילחם עליה.

הפינה "מה שהמבוגרים אוהבים" סוגרת השבוע את המיקס עם שיר בן שלוש שנים של סוקו הקליפורנית, שהחמידות האינסופית שלה ממש מקלה על כל הרע שאוגוסט מביא איתו.