בישראל יש לא מעט קהילות מדומיינות שכולן מתויגות תחת שם כאילו מדובר באיש אחד. "ערביי ישראל", למשל, היא דוגמה די מוכרת להכללה שמתיימרת לבטא הלך רוח של אוכלוסיה שמונה למעלה ממיליון איש, כאילו שאפשר בכלל לעשות מהלך שכזה ועדיין לשמור על קשר עם המציאות. "הנוער הישראלי" היא דוגמא לא פחות בולטת, במיוחד בחודשי הקיץ, בעיקר בכתבות מצקצקות על שתיית יתר, שימוש בסמים קלים וקשים וכמובן הסקס. כי סקס מוכר, גם של ילדים.
אז לאיזה "נוער ישראלי" משתייכים הטינאייג'רס שהגיעו אמש (רביעי) להופעה של 30 שניות למאדים בגני התערוכה בתל אביב? החבורה השמחה והאנרגטית הזו, שבסך הכל הגיעה למופע EMO מהוקצע ומושקע של איידולים במשקל בינוני, שלפה עליהם את המכשירים הסלולריים, זרקה דגל ישראל לבמה, צווחה כל מילה בשירים, אולי אפילו השחילה סיגריה אסורה ובסוף התקשרה לאבא שיבוא לאסוף אותם האם היא ראויה להיכלל בנבואות האפוקליפסה על עתיד המדינה?
אל תפספס
אין דבר יותר קל מלהיות ציני כלפיהם וכמובן כלפי 30 שניות למאדים להקה של אנשים על סף גיל ה-40 שמנגנת שירים פשוטים על אמונה, שנאה, אהבה ובדידות, עם מוטיבים שחוזרים על מילים כמו "חושך" ו"בריחה", מסוג הנושאים שאנשים בני 40 כבר לא ממש אמורים להיות מודאגים מהם. אפשר להיות ציני גם כלפי הנטייה של הסולן ג'ארד לטו להפעיל את הקהל בתחילת שיר, סוף שיר וגם באמצעו, כאילו הוא מחפש חיזוקים ואישורים מחודשים לכריזמטיות שממילא ניחן בה. זה קל, כי באופן כללי, 30 שניות למאדים לא שייכים לאותו "דיבור נכון" על מוזיקה, זה שאוהב את הילדים שלו מכורים לסיפורים המזויפים של סן פרנסיסקו, כמו שפעם שרו הארקטיק מאנקיז. 30 שניות למאדים היא להקה שאומרת לקהל "תרקדו, אבל אל תשברו אחד לשני את השיניים", כפי שאמר לטו באחד השירים. לאיגי פופ זה לא היה קורה.
אבל באותם רגעים, עשרות אלפי ילדים לא היו בגני התערוכה אלא ישבו בבית וצפו ב"כוכב נולד", מסמסים למוות בתקווה שאור גלעדי לא יודח. כשג'ארד לטו זכה לכתף קרה ומזלזלת על שבחר בקריירה מוזיקלית על פני זו הקולנועית, גלעדי עמד לעלות לכיתה א' בערך ומאז לטו הפך לפרפורמר מרשים וסוחף ואילו גלעדי נותר עם אותו הקול. בתוך האולם, לטו רץ מפינה לפינה, התקדם לתוך ה-Catwalk, חזר אליה, החליף גיטרות וצרח את כל מה שנשאר לו בגרון. מחוץ לאולם, אנשים הביטו בנער חביב מנסה להשיג עוד שבוע של תהיות עד כמה נמוך אפשר להגיע בתחרות שעוסקת לכאורה במוזיקה וכישרון.
לכן, אם צריך לבחור איזשהו "נוער ישראלי", הקהל המשולהב והחם שהגיע להופעה של 30 שניות למאדים וקיבל כל שקל בחזרה (כולל מפגן ציוני מרהיב של לטו שכלל הנפת דגל ופרגון לחומוס ופלאפל 9 בסולם אשטון קוצ'ר) עדיף בהרבה כמעט על כל אופציה אחרת. השירים של 30 שניות למאדים מ-"Night of The Hunter", דרך "This is War" המצוין ועד הסיום המרשים של "Fantasy" ו-"Kings And Queens" (שבו לטו דווקא היה איגי פופ, כשהעלה לבמה כ-20 מעריצים שסוף סוף הודו שהחיים יפים) הם בהחלט ספתח סביר שממנו אפשר לצמוח להיות אדם שהמוזיקה משמעותית לחייו ולהגדרה העצמית שלו. וזה משהו שכל מי שמתרגש ממוזיקה לא יכול לזלזל בו. בסוף, כשנודע שאור גלעדי הודח מ"כוכב נולד", נראה גם שהחיוך עמו יצאו מעריצי הלהקה מהאולם הפך לרחב יותר.