יותר פנצ'ר ממאכר: על הבמאי ג'ואל שומאכר

מדורי הרכילות של הביצה המקומית כמרקחה לקראת צאתו של סרט הוליוודי חדש העונה לשם "12". אסתי גינזבורג היפה שלנו עושה תפקיד מרכזי בסרט הנעורים היענו-אמנותי הזה בתור הביץ' הבלונדינית שכולם רוצים להשכיב, לצדו של צ'ייס קרופורד (נייט מ"אחת שיודעת") והראפר 50 סנט. לגמרי סיבה למסיבה.

רגשי הגאווה הלאומית כמעט ומאפשרים להתעלם מכמה שהסרט מחורבן. מחורבן, אבל עם סגנון. סגנון קאמפי כזה, מעוצב לעייפה, מגוחך ועם זאת מתפקע מחשיבות עצמית... רגע, רגע. זה מתחיל לצלצל מוכר, לפחות למי שגיל ההתבגרות שלו נפל על סוף שנות השמונים-תחילת התשעים. כן כן, ג'ואל שומאכר, הבמאי הגרוע הכי טוב בהוליווד, חוזר לעשות סרט נעורים, הז'אנר שהפך אותו בזמנו לאחד היוצרים הבכירים בקולנוע האמריקאי.

אז מכיוון שבניגוד למדורי הרכילות לנו יש פאסון ופרספקטיבה היסטורית, נשים את אסתי גינזבורג רגע בצד ונתמקד כאן בסגירת מעגל קצת עצובה של במאי שהעניק לנו כמה מהרגעים המשמעותיים בקולנוע של שנות השמונים והתשעים, בעוד שהיום שמו משמש בעיקר כתמרור אזהרה, המסמן לצופה בר דעת להתרחק מכל סרט שהוא נוגע בו.

ג'ואל שומאכר, אגב בן לאמא יהודיה, התחיל את הקריירה שלו כמעצב חלונות ראווה ופרץ לקולנוע כמעצב תלבושות (בין השאר ב"ישנוני" של וודי אלן). בתחילת שנות השמונים הוא דילג לבימוי וזכה להצלחתו הגדולה הראשונה עם הסרט "חברים" (1985), שבו הציג לעולם נבחרת מפוארת של כוכבים הוליוודיים חדשים וסקסיים, ביניהם דמי מור, רוב לאו, אמיליו אסטבז ואנדי מקדאוול.

בעקבות "חברים", הפך שומאכר למזוהה עם סרטים על צעירים זועמים שמאתגרים את הסדר החברתי שבתוכו הם חיים, אך הקפיד לא לחזור על עצמו והעניק לכל אחד מהסרטים שיצר טוויסט ז'אנרי. ב"נשיכות קטנות" (1987) הקדים את זמנו בכך שהוסיף לז'אנר סרטי הנעורים טוויסט ערפדי. ב"קו הדממה" (1990) שילב אלמנטים של מתח ואימה.

בניגוד לג'ון יוז, מלך סרטי הנעורים של השנים ההן, שעסק בסרטיו בחוויות של תיכוניסטים, שומאכר בחר לעסוק לרוב בצעירים בני עשרים פלוס, קבוצת גיל שלא זכתה להתייחסות משמעותית בקולנוע לפני כן. העלאת גילם של הגיבורים התבטאה גם בסגנון. בעוד שסרטיו של יוז התאפיינו בקו נקי ומהוגן יחסית, אלה של שומאכר טבלו באווירה סליזית והתפקעו מיצרים לוהטים.

ב-93' שומאכר הוכיח את יכולתו להתמודד עם ז'אנרים מגוונים כשיצר את "בדרך למטה", אחד הסרטים המכוננים של שנות התשעים. מייקל דגלאס גילם בסרט אדם מהשורה שחוטף קריזה על עוולות העולם ויוצא למסע אלים לתיקונן. ההצלחה של הסרט אפשרה לשומאכר להמשיך באותו כיוון, והניבה שני עיבודים לרבי מכר של ג'ון גרישם: "הלקוח" ו"עת להרוג". שלושת הסרטים האלה, שבהם שומאכר הדחיק במידה רבה את נטיותיו הקאמפיות לטובת מתן שירות מקצועי לתסריטים כתובים היטב, ציינו במידה רבה את השיא של הקריירה שלו, ביקורתית וקופתית. בעקבותיהם הוא הפך לאחד מבכירי המקצוענים בהוליווד, מישהו שלכאורה יכול לעשות כל דבר. לא פלא שפיתח ביטחון מופרז ביכולותיו.

אותו ביטחון מופרז היה אחראי כנראה לתפנית נוספת בתחומי הפעולה הקולנועיים של שומאכר: ההחלטה לביים ב- 95' את הסרט השלישי בסדרת באטמן, "באטמן לנצח". בנקודה הזאת עשה שומאכר מעשה שהגדיר את הפיכתו מבמאי מוערך לבמאי בלתי נסבל. הוא לקח את העולם הקודר והאפלולי בקפידה שעוצב על ידי טים ברטון בשני סרטי "באטמן" הראשונים והמיר אותו לממלכת קיטש מתקתקה, צבועה בכל צבעי הקשת, שבשום פנים ואופן אי אפשר היה לקחת אותה ברצינות. איכשהו, כנראה בזכות הכוח של המותג ונוכחות של כוכבים דוגמת ג'ים קארי וטומי לי ג'ונס, "באטמן לנצח" הצליח לעשות קופה והבטיח את שכירת שרותיו של שומאכר גם לסרט הבא בסדרה, "באטמן ורובין". רק בסרט הזה, שבו שומאכר קיבל כנראה רישיון להרוג לחלוטין את הסדרה על ידי הפיכתה לנשף תחפושות טראשי וילדותי, קלט הקהל שמישהו מסתלבט על חשבונו, והסרט הפך לכישלון קופתי.

הפיאסקו של "באטמן ורובין" הוציא את הקריירה של שומאכר מאיזון ופגע קשות באמינותו כבמאי. ממקצוען משופשף שיודע לעשות את העבודה הוא הפך לבמאי שכל סרט שלו נחשד מראש כגרוע בטרם הוכח אחרת. גם בחירת הפרויקטים שלו נראתה פתאום מזגזגת, חסרת כיוון, כמעט רנדומלית. הוא עשה סרטי מתח ואקשן ("8 מ"מ", "באד קומפני", "תא טלפון"), דרמות ריאליסטיות ("ורוניקה גרין", "אנשים מושלמים", "טייגרלנד") ואפילו מיוזיקל ("פנטום האופרה"). לרוב זכה לביקורות פושרות עד גרועות וביצועים קופתיים שנעו בין הסביר לכושל. נראה שגם "12", סרט שבו שומאכר חוזר לז'אנר שאיתו זכה לפריצה הראשונה בקריירה, לא יחזיר את האמון ביכולותיו.

בסופו של דבר, כמו בכל טרגדיה טובה, הדבר שהביא לשומאכר את ההצלחה היה גם זה שהביא עליו את מפלתו. שומאכר הצליח בגלל שיצר סרטים בעלי סגנון אישי מובהק בתוך המערכת התעשייתית המהוקצעת של הוליווד. הוא עשה סרטים שהצטיינו באווירה סמיכה, ארוטית, ושמו דגש על העיצוב לא פחות מאשר על התוכן. שומאכר איבד את יוקרתו כיוון שהלך רחוק מדי עם הסגנון שלו, והתחיל להתמסר לטעמו האישי השנוי במחלוקת על חשבון הקהל (והטעם הטוב). ובמערכת ההוליוודית המשומנת, דבר כזה הוא בלתי נסלח.