מבצע חפיף: על האלבום החדש של קרן פלס

חוויה קצת מוזרה, רכישת האלבום החדש של קרן פלס, "בין העיר לכפר". אתה הולך לסניף של רשת פרפומריה מרכזית ומבקש לקנות שמפו (בהמלצת פלס בראיונותיה השונים) מטעם תאגיד קוסמטיקה ואז מפרגן לעצמך דיסק ב-10 שקלים בחסות אותה חברה, שמוצב ליד המסקרה. הקופאית הראשונה אומרת שאין לה מושג על מה אתה מדבר, וקוראת ברשת הכריזה "קופה ל-1, קופה ל-1. הגיע הדיסק של..איך אמרת שקוראים לזה?" ואחרי שני תיזוזים בין קופת הקוסמטיקה ולקופה הראשית, נרשמה רכישה היסטורית של מוצר נגד קשקשים ודיסק.

אמנם, חבל שעד שאמן ישראלי סוף סוף מבין שצריך לחשוב אחרת במדבר הזה, הוא משווק את האלבום שלו דרך קונדישנר אבל איכשהו, במצב תעשיית המוזיקה הישראלית, הצעד הזה עובר. נכון, התניית רכישה של דיסק בקניית מוצרי טיפוח גרועה בהרבה מהוצאת דיסקים בלייבל של בתי קפה, אבל כנראה שזה מה שאמני מיינסטרים עושה בעידן שבו המונח הזה, "מיינסטרים", לא מיתרגם לכסף ממכירות אלבומים. מצד שני, לא הלגיטימיות של המהלך וגם לא חומר יעיל להדהים נגד שיער פגום יתקנו את החסרונות של "בין העיר לכפר".

כבר שני אלבומים שקרן פלס מתחילה כאמנית מוכשרת מוזיקלית ומסיימת עם תוצאה סופית שבמונחים צבאיים, דורשת ועדת חקירה. הפעם, באלבום השלישי שלה, הסינגל הראשון מתוכו "כל היתר חולף" הוא קיטש קלאסי מבית פלס, אבל האיפוק היחסי שלה ועבודת הגיטרות העדינה של עמית ארז עוררו שוב את העניין הזה שיוצרת כמו פלס מעוררת. הרי מי שמקשיב ליצירותיה בתיאטרון למשל, מבין שהיא מוזיקאית, הרבה לפני הכל. אז איך, למען כל השמפואים שבעולם, זה תמיד נגמר בתחושת המבוכה שמתלווה לניסיון לתאר שירים חלשים, מיושנים ומעיקים עד דיכאון כמו "שיר לאסף", "בלוז חרדל" והשפיץ שבקצפת – "סני" (כולל השורות "סני מה נשאר לומר/לי כל מישור הצמיח הר")?

הסיבה הראשונה ש"בין העיר לכפר" הוא אלבום רע מאד היא הטקסטים שבו. לפלס כישרון לכתיבה מוזיקלית של טקסטים, כלומר קל לגלגל אותם על הלשון, הם מתחרזים באופן סביר ויש להם קצב פנימי שהופך אותם לקליטים גם ללא העיבוד שדבוק אליהם. קחו לדוגמה את השורה "פרח בר/עפיפון מנייר/מה אני? טיפה/בקושי פסיק על המפה/ של העולם" מתוך השיר "בין העיר לכפר". העברית שבו סבירה, המילים ישירות ולא משנה באיזה קצב תקראו את השיר, אפשר לזכור אותו בקלות.

הכישרון הזה של פלס קיים באלבום החדש, אלא שהפעם המילים, כמו בשורה שהודגמה, הם מעטפת ריקה שאין בה תוכן. אם באלבום הקודם, "מבול", פלס כתבה אחת לארבעה שירים טקסט מעניין כמו "במכונית ליד הים" שפשוט הולחן לביצוע של סובארו פשע ולא לזמרת, במקרה של "בין העיר לכפר", נראה שעדיף להביא לאהוביכם קרם ידיים מאשר שורה משיר של פלס.

אבל הסיפור העצוב של "בין העיר לכפר" לא מצוי בנסיגה המאכזבת ברמת הטקסטים של פלס, אלא במה שהיו אמורים להפוך את הטורי סמדר שיר שהיא חיברה כאן ללהיטים – שיתוף הפעולה בינה לבין יהודית רביץ, שהפיקה מוזיקלית את האלבום. האחרונה הפיקה בעבר אלבום שלישי לאמן מוכר ואהוב, שהגיע עם קהל מבוסס והצלחה רדיופונית והצליחה להמציא אותו מחדש. 18 שנים אחרי, הפער בין יהודית רביץ שהפיקה את "השלישי" של אהוד בנאי, עם שירים בני אלמוות כמו "דוד ושאול" ו"אל תפחד" לבין עיסת הפולק-רוק רך שהיא "בין העיר לכפר", הוא מסוג הדברים שאפשר לבכות בגללם.

לא מדובר בדמעות מטאפוריות, אלא דמעות אמיתיות, דמעות שמדמיינות את האמנית שיצרה את "באהבתנו", למשל, לעומת הפיגורה הבכירה שלא הצליחה לשכנע את פלס לרדת מהרעיון של להיות כוכבת פופ ובמקום – פשוט להיות מוזיקאית. הקרדיט הרחב שניתן באלבום ליוצר אינדי כמו עמית ארז (עיבוד ונגינת גיטרות) מעלה חשד שאו שכולם פה עובדים רק בשביל הכסף או שגם רביץ וגם ארז מאזינים ל"בין העיר לכפר" בבית. כרגע, מתבקש שלא להכריע במשפט שלמה הזה.

חמש שנים לתוך פריצתה למרכז הבמה של המוזיקה הישראלית, קרן פלס יכולה להסתפק בקהל שצברה בעבודה קשה ואינטנסיבית, הודות לניהול נכון ואקסהיביציוניזם לא אופייני למוזיקאים ישראלים (מהקליפ ל"הצפון הפורח", שנוצר מצילומי החתונה של פלס דרך הטור בעיתון ועד הספר שבדרך) שלא מאפשר להתחמק ממנה. אבל אחרי עוד אלבום כושל, שגם גרר איתו למטה אייקון כמו רביץ , נראה שמרוב שפלס מתנהלת נכון, היא ויתרה על האפשרות להיות מוזיקאית מיינסטרים אחרת והפכה להיות אמנית שיודעים שיצא לה אלבום חדש רק כשצריך לקנות שמפו.