וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רשת חברתית: על האלבום החדש של The Like

דנה קסלר

22.8.2010 / 12:30

יותר משהן להקת בנות, The Like הן להקת בנות-של שעובדת בעיקר עם בנים-של. זה אמנם מעורר גועל, אבל האלבום החדש שלהן לא רע בכלל. דנה קסלר פייסבוק

לפני שנתיים כיכבה טנסי תומס, המתופפת הבריטית של להקת הבנות הקליפורנית The Like, בגליון ה-It Girls של המגזין "ניילון". היא צולמה יושבת על מיטה עם אוזני ארנבת או משהו. ה-It Girl הראשית שהוכתרה באותו גליון, וגם כיכבה על השער, היתה השחקנית/זמרת זואי דשאנל, שתומס תופפה בסיבוב ההופעות של להקתה, She & Him.

אבל דשאנל רחוקה מלהיות הקונטקט המועיל ביותר של טנסי תומס. הרי היא בתו של המתופף של אלביס קוסטלו, פיט תומס, והוא אפילו סידר לה להתארח באלבומו של קוסטלו, “Momofuku”.

בנוסף, טנסי תומס היא לא הבחורה היחידה בדה לייק שהיא בת של מישהו בעל כוח והשפעה בביזנס. הסולנית, אליזבת "זי" ברג, היא בתו של הגיטריסט, המפיק ואיש התעשייה טוני ברג. ושתיהן הקימו את הלהקה, כשעוד היו בתיכון, ביחד עם שרלוט פרום, בתו של המפיק מיטשל פרום, שפרשה מאז מההרכב.

מראש, אם כן, היה ברור שדה לייק היא להקה שלא תהיה לה שום בעיה להשיג חוזה בחברת תקליטים או לקבל יחסי ציבור. טוני ברג הוא אחר האנשים החזקים בחברה של דיויד גפן, אז הוא פשוט השיג לבתו ולחברותיה חוזה בחברה. אבל כל הקשרים בעולם לא יכלו לשנות את העובדה שאלבום הבכורה שלהן, "?Are You Thinking What I'm Thinking", שיצא בגפן ב-2005, היה אלבום יעני-אלטרנטיב-רוק, נוסחתי, לא מעניין ומיותר. מצד שני, בנות דה לייק היו אז בסך הכל בנות עשרים, כך שאי אפשר לנטור להן על זה.

טנסי תומס וזי ברג מ-The Like בהופעה, 2010. Jamie McCarthy, GettyImages
כמה זה קל כשהדלתות נפתחות מעצמן. טנסי/GettyImages, Jamie McCarthy

מאז עברו כמה שנים, ודה לייק החלו להתגבש – למצוא סאונד וזהות, או אולי יש לומר תדמית. בפאזה הנוכחית, שהגיעה לכדי מימוש באלבומן החדש, “Release Me”, דה לייק הן ארבע בנות בעלות לוק סיקסטיזי וסאונד שמושפע מלהקות הבנות של הסיקסטיז. ההשוואה המיידית המתבקשת ביותר היא ללהקת הבנות הבריטית The Pipettes, שהוציאה אלבום בכורה לפני ארבע שנים (השני אמור לצאת בחודש הבא), שגם הן התלבשו בשמלות מיני תואמות ועשו הומאז' ל-Ronettes, Shirelles, Supremes ו-Shangri-las.

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

מפתה לחשוב שמי ששינה לדה לייק את התדמית הוא המפיק מארק רונסון – האיש שהחתום על תחיית הסיקסטיז-סול של איימי וויינהאוס. אבל כמובן שאי אפשר לדעת אם זה נכון או שבנות דה לייק החליטו בעצמן להפוך יום אחד ל-Modettes ואז חייגו מטלפון-חוגה לאיש המתאים להשלמת המשימה.

מה שבטוח זה שרונסון, שהפיק חלק מהשירים באלבומן החדש, תפור על דה לייק מודל 2010 כמו חליפה של חייט איטלקי בקרנבי סטריט על רוג'ר דאלטרי הצעיר. הבנאדם יודע מתי לגלגל לאולפן אורגן Vox וינטג'י ומתי להזמין כמה מחברי להקת הרטרו-סול Sharon Jones & The Dap-Kings לנגן (זי ברג וטנסי תומס הקליטו את האלבום עם נגנים חיצוניים, ושתי חברות הלהקה האחרות הצטרפו להרכב רק אחרי שהאלבום הוקלט).

גם המנטליות של רונסון תואמת את מושאות ההפקה שלו. כמו דה לייק או לילי אלן (שגם איתה עבד), גם רונסון הוא בן-של (אביו הוא מנהל הלהקות לורנס רונסון, ואביו החורג הוא מיק ג'ונס, הגיטריסט של Foreigner), שנולד עם כפית זהב בפה ולא מרגיש לא נעים להתייחס אל ההיסטוריה של הפופ כאל מגרש המשחקים הפרטי שלו.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
חוסר האותנטיות הנודפת מכל מה שקשור בדה לייק די דוחה, אבל המוזיקה עצמה לא רעה בכלל. עטיפת האלבום/מערכת וואלה, צילום מסך

התוצאה הסופית מבלבלת בגלל הדואליות שלה. מצד אחד, דה לייק היא לא להקה שאפשר להאמין לה. הכל מעוצב מדי, מחושב מדי ולא מגיע מהלהקה עצמה. אבל האירוניה היא שלמרות שהבנות נראות מצוין, האלבום נשמע הרבה יותר משכנע כשרק שומעים אותו ולא רואים אותן. דה לייק השקיעו הרבה מאוד בסטיילינג, ובמקרה הזה זה רק מרתיע. האמת היא שהשירים נשמעים הרבה יותר טוב ממה שניתן היה לצפות מלוק הרטרו-מארי-קוונט של הקליפים.

במסגרת יחסי הציבור של האלבום הצטלמה הלהקה לסרט פרסומת לקולקציה שעיצב המעצב ג'ק פוזן לרשת בתי הכלבו האמריקאית טארגט. את הפרסומת ביימה ג'יה קופולה, נכדתו של פרנסיס פורד קופולה ואחייניתה של סופיה קופולה - שתראו איך מעגלי הנפוטיזם עובדים. במילים אחרות, דה לייק כאילו מתקיימות ביקום מקביל של בנים-של ובנות-של, ואין ספק שהקלות הבלתי נסבלת וחוסר האותנטיות הנודפים מכל מה שקשור בהן די דוחה. יחד עם זאת, המוזיקה עצמה לא רעה בכלל.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
כל כך הרבה סטיילינג שזה מסתיר את המוזיקה. The Like/מערכת וואלה, צילום מסך

מה שהכי מפתיע זה שחלק מהאלבום מזכיר את שיריה המוקדמים של קירסטי מקול מסוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים. אפילו קולה הצרוד של זי ברג מזכיר קצת את קולה של מק'קול.

מק'קול, שמתה לפני עשר שנים בגיל 41 כשסירת מנוע פגעה בה במהלך חופשה במקסיקו, היא כנראה הסינגר-סונגרייטרית הטובה ביותר בתולדות הפופ הבריטי. אני באמת לא יודעת אם דה לייק שמעו עליה או הושפעו ממנה, אבל שירים כמו "He's Not a Boy", "Release Me" ו- "Fair Game" מהדהדים סינגלים מוקדמים של מק'קול, כמו "They Don't Know" (שהפך מאוחר יותר ללהיט בביצועה של טרייסי אולמן) ו-"Terry", בהם עשתה מקול בעצמה רטרו לרוקנרול, רוקאבילי וללהקות הבנות של הסיקסטיז.

אין ספק שדה לייק הן מוצר-פופ גימיקי ונטול נשמה – לעומתן לילי אלן היא בילי הולידיי – אבל בסך הכל הן מוצר פופ טוב שעושה הומאז' עכשווי קליל וכיפי לימי סווינגינג לונדון.

דה לייק, “Release Me” (הליקון)

  • עוד באותו נושא:
  • The Like

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully