פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מערכת הביזיון: על הסרט "ממלכת הסוד"

      הסרט "ממלכת הסוד", שעוקב אחר פרשיית הריגול של יצחק "יצה" יעקב, מגלה עד כמה ישראל רחוקה מלהיות המדינה הדמוקרטית שסיפרו לנו שהיא. פז חסדאי אזרח קטן ומודאג

      מערכת הביזיון: על הסרט "ממלכת הסוד"

      (קטע מתוך "ממלכת הסוד", באדיבות ערוץ 8)

      זה התחיל כסרט דוקומנטרי שמתעד את פרשיית הריגול של יצחק "יצה" יעקב, אבל מהר מאוד זה הפך לסרט אימה. מתברר שדי מפחיד פה, ולאו דווקא בגלל האויב שמעבר לגבול. עד לפני הצפייה ב"ממלכת הסוד", כל הפרשות והסערות שסבבו את הסרט הדוקומנטרי הזה נראו רחוקות, טרחניות ובוודאי שלא רלוונטיות לאזרח הקטן. רובנו כלל לא שמענו על המאבקים המשפטיים סביב הסרט, ומי שכן שמע ראה בהן סוגיה שולית – שמאלנית וסהרורית - של במאי הסרט ניר טויב, של ארגון היוצרים ושל גופי התקשורת. אבל צפייה ב"ממלכת הסוד", ששודר אמש (שבת) בערוץ 8 וישודר בעוד חודש בערוץ 2, חושפת מציאות מורכבת ומדאיגה גם עבור מי שלא מחשיב את עצמו כרודף צדק או אידיאליסט. בסופו אפילו בטטת כורסה ממוצעת ירגיש צורך להתקומם, או לפחות להצטרף למחאה הקטנה של בת זוגו של "יצה", שהגדירה את גופי הביטחון בישראל במילה אחת קצרה וממצה: שמוקים.

      "ממלכת הסוד" חושף את סיפורו האישי של יצחק "יצה" יעקב, שהואשם בריגול חמור לפני שמונה שנים וזוכה כמעט מכל האישומים. יצה, תת אלוף במיל', המדען הראשי הראשון של ישראל (ומי שהוגדר כ"ראש המחלקה לעניינים מיוחדים"), רצה לפרסם בגיל 75 את ספר זיכרונותיו. לקראת הוצאת הספר הוא ערך ראיון שבמהלכו כביכול חשף פרטים על סודות הגרעין של ישראל, הדליק את הצנזורה, אך גילה שבמקומותינו, כפי שמגדירה זאת מערכת הביטחון, "מה שהיה פעם סוד, נשאר סוד". מתברר שזו לא סיסמה פנימית של אנשי ביטחון מורעלים, כי אם חוק רשמי ומדיניות משפטית.

      למי יש יותר כבוד?

      יצה נעצר בנתב"ג תחת מעטה סודיות, הועלם מהציבור, היה עצור במשך שנה וחצי, הושפל על ידי סוהרים וקב"טים, ומשפטו התנהל בדלתיים סגורות. בסופו של דבר הוא זוכה כמעט מכל העבירות, אך לא במקרה החוקר מטעם המדינה בפרשה בחר במונחים מעולם העבריינות כדי לתאר את הסיוט שעבר על הנאשם: "זה לא נעים שמדינת ישראל 'מתהפכת' עליך".

      גם את יוצרי הסרט העבירה הצנזורה מרורים. גם מי שרואה בגוף הזה ארגון חשוב שמטרתו לשמור על הציבור ולהגן על ביטחונו, מתקשה שלא לסלוד מהכוחנות שלו, שלעתים נגועה בשרירותיות ובמאבקי כבוד אישיים. בראיונות, סיפר הבמאי ניר טויב כי הסרט בכלל נפסל בשיחת טלפון, עוד לפני שנציגי הצנזורה צפו בו. כמובן שזה גרר מאבקים ארוכים ומתישים, ומי שייחס לכל העתירות לבג"ץ ולמאבקים נגד הצנזורה לא יותר מכבדות ביורוקרטית או טרחנות ממסדית, גילה שמדובר במאבק אמיתי וחשוב בקרב על השפיות הלאומית. לעתים יש נטייה להתייחס בביטול לפנאטיות הביטחונית של המדינה הזאת ולקבל אותה בהשלמה, אבל כשהסרט נוטש את מרכיביו הדוקומנטריים, וכשמעלליו של הגיבור הופכים לסיפור מסגרת בפרשה מסעירה הרבה יותר, זה מתגלה כסרט שחושף טירוף ממסדי לצד קיצוניות פרטנית.

      הכל אנשים

      להלן כמה דברים קטנים, בסיסיים ופשוטים שניתן ללמוד מ"ממלכת הסוד". קודם כל, אין ספק שהמונח "מרגל" איבד מהמשמעויות הרומנטיות של ימים עברו. אם פעם ניתן היה לדמיין אנשי ביון מסתוריים שמסכנים את חייהם בפלישה לשורות האויב, בימינו כל פישר (או פישרית) שפוגעים בכבודו של שירות הביטחון מואשמים בעבירה החמורה הזו. כמה מביך היה לראות בסרט את תיעוד מהדורות החדשות של אותם ימים ולראות את חיים יבין מדווח בדרמטיות על "פרשת ריגול מדאיגה", כשעתה הדיווחים הללו מתגלים כדקלום עיוור ודברור של מערכת הביטחון לפרשייה שנופחה מעבר למימדיה. ומילא "יצה", אבל לכנות את אשתו כסוכנת קג"ב? הרי זה עלבון למורשת.

      בנוסף, קשה היה שלא להיזכר בשיעורי האזרחות המשעממים, כשהמורה הלל הזקן ניסה ללמד כיתה של מופרעים את חשיבות המונח "הפרדת הרשויות". מספיק היה להציץ בסרט של 60 דקות כדי להבין מה קורה כשהמערכת הביטחונית משלבת ידיים עם המערכת המשפטית, ואיזו סכנה טמונה במהלך שכזה. במקום לכפות על ילדים לשנן מאמרים תיאורטיים, מוטב שיראו להם סרט שמתאר את המציאות.

      מה עוד למדנו? ש"הכל אנשים". לא במקרה כך קראו מודי בר און וענת זלצר לסדרת התוכניות התיעודיות שלהם שניסתה להמחיש איך מאחורי המיתוסים הגדולים מסתתרים אנשים בשר ודם, שלא פעם פועלים ממניעים קטנים, קטנוניים, ולפני הכל אנושיים. מתברר שגם מאחורי גוף מפלצתי כמו המלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, עומדים אנשי ביורוקרטיה קטנים והיסטריים שמונעים משיקולי אגו ופחד. לעתים נותנים קרדיט גדול מדי לארגונים הללו, מבלי שיש לנו מושג איך הם פועלים. יחיאל חורב, לדוגמה, ראש המלמ"ב באותם ימים, נהג לטעון שפקודיו "לא יודעים מה שהם יודעים". זו לא סתם התנשאות, זה שיכרון כוח מסוכן. מי יפקח על המפקח?

      יש שופטים בירושלים?

      אכן, מפחיד פה. הפחד משתק לא רק אותנו, אלא גם מעוות את דרך החשיבה של הממסד. אחרי צפייה ב"ממלכת הסוד", הדבר האחרון שאפשר לייחס למערכת הביטחון זה ביטחון. "המטרה היתה להרתיע", אמרה התובעת במשפט, "אי אפשר שכל מדען יתחיל לכתוב פה ספר זיכרונות". כשרואים בסרט את המכונית המסחרית עם החלונות השחורים שמתעדת את הבר מצווה של בנה של ידידתו של "יצה", או את הספינים בתקשורת, או את ההתעללות המביכה בבית המעצר שעובר אדם שהקדיש את כל חייו למדינה, אנחנו מגלים שהמטרה הושגה: הצלחתם חברים, הרתעתם אותנו. אני פוחד. אפילו פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה דאז, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, כיום שופטים בבית המשפט העליון, נכנעו ללחצים שהפעילה עליהם מערכת הביטחון. רובינשטיין אף נרתע מעסקת הטיעון הקלה מדי שהוצעה ל"יצה", בטענה ש"מה יגידו?". אכן טיעון משפטי משכנע וצודק, שמאפיין משטרים נאורים.

      ולסיום, טניה מנדוזה, בת זוגו של "יצה". העובדה שהיא אינה ישראלית מאפשרת לה מבט נקי על המתרחש, למרות מעורבותה הרגשית בפרשה. מעניין לראות איך אישה שלא גדלה תחת משטר הפחד, מי שאינה חלק מ"ממלכת הסוד" ולא התחנכה על ברכי ההרואיות של שירותי הביטחון, מצליחה להסתכל על הנעשה בעיניים ביקורתיות אך עדיין שפויות. מבחינתה, הם כולם "שמוקים", ותו לא.