מלחמת יום הכיפורים: על "חיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז

12 שנים לאחר "אושר" – סרטו המורכב והמטריד ביותר של טוד סולונדז – חוזר הבמאי בסרטו החדש, "חיים בזמן מלחמה", לאותו משולש דמויות צ'כוביאני שהעסיק אותו אז. שלושת האחיות של סולונדז רדפו אחר האושר כמו ששלושת האחיות של צ'כוב כמהו להגיע למוסקבה – בלי לזוז מהכיסא – וכמוהן בדיוק נדונו לא להשיג את האידיאה הנכספת שלהן.

עוד לפני העיסוק בעלילה, בתעלולים הסולונדזיים ובליהוק שהוחלף כולו מהסרט הקודם, כדאי לשים לב לשמות הסרטים של סולונדז ולסוג האבולוציה שעברו. סולונדז הואשם לא מעט פעמים בהתנשאות על גיבוריו, בניצול החולשות האנושיות שלהם ושל צופיו ובפרובוקציה לשם פרובוקציה. "אושר", כמובן, היה שם סרט מהסוג הסולונדזי, וכך גם "ברוכים הבאים לבית הבובות" – מבט אירוני וחיצוני על הדמויות ועל מה שלעולם לא יהיה להן. וכך גם הבחירה לקרוא לגיבורה האומללה של הסרט הנוכחי ושל "אושר" בשם ג'וי. ההתייחסות הזו, שנועדה לנכר את מבטו של הצופה, עוררה חשד באשר ליחס של סולונדז למין האנושי.

"חיים בזמן מלחמה", לעומת זאת, הוא כבר סיפור מעט אחר ומעיד אולי על תהליך ההתבגרות שעבר הבמאי. לשם התחלה, שמו של הסרט היה אמור להיות "למחול ולשכוח", אך סולונדז העדיף ללכת בסופו של דבר עם השם הנוכחי, שלקוח משיר של טוקינג הדס. ההצלבה בין שני פרטי המידע הללו מייצרת פרספקטיבה שונה באשר ליחס הנוכחי של היוצר ליצירה שלו – חומלת יותר, אנושית יותר וכזו שאין בה ניקוי כפיים על חשבון אחרים.

סולונדז, כאמור, חוזר לעקוב ב"חיים בזמן מלחמה" אחר הדמויות שיצר ב"אושר", עשור לאחר שעזב אותן מובסות על ידי נסיבות החיים: ג'וי, שהיתה מורה לאנגלית שחיפשה אהבה בכל המקומות הלא נכונים; טריש, אשת המשפחה הכאילו-מושלמת שגילתה שבעלה הוא אנס ופדופיל; והלן, הסופרת שמחפשת את הפינות החשוכות של החיים כדי להרגיש סבל אמיתי מהסוג שהיא מתיימרת לכתוב עליו.

בתעלול אינטלקטואלי-מניפולטיבי (שמשחזר את עיקרון הליהוק המתחלף בו השתמש בסרטו הקודם, "פלינדרום"), ליהק סולונדז ב"חיים בזמן מלחמה" את כל דמויותיו מחדש בשחקנים שונים – דומים מספיק כדי ששחקני "אושר" יוסיפו להדהד לצופים באחורי המוח, ושונים מספיק כדי שלא נטעה במסר: כולנו ג'וי, כולנו טריש, כולנו הלן.

בנוסף, הסרט נפתח בדמיון מצמרר לפתיחה של "אושר": ג'וי (שירלי הנדרסון הצייצנית והשברירית) יושבת באותה מסעדה מכוערת בה נפרדה בתחילת הסרט הקודם מבן זוגה דאז אנדי, כשהפעם היא עם בן זוגה הנוכחי ומשחזרת מבלי דעת את אותה פרידה איומה. גם הפעם, שתי בריות עלובות חיים חושבות שהן טובות מדי האחת עבור השנייה. גם הפעם, מהדהד אותו משפט מחריד שנאמר בסרט הראשון: "אני שמפניה ואת חרא" – משפט שיחזור מאוחר יותר במפורש כאשר רוחו של אנדי (בגילום פול רובנס, הלא הוא פי ווי הרמן) תתנצל עליו בפני ג'וי. ברוכים הבאים לסרט של טוד סולונדז.

מכאן, עוקב הסרט אחר הניסיון של ג'וי להיטיב את חייה, כשהיא משתדלת שוב להתקרב לאחיותיה המנוכרות ולחלוק משהו מהזוהר המזויף של חייהן. טריש (אליסון ג'אני) עדיין מלקקת את פצעיה מהגילוי הנורא שבעלה פדופיל, ולמרות שהוא יושב בכלא כבר עשר שנים, החרדות מנהלות אותה גם כשהיא קרובה להינשא מחדש. הלן (אלי שידי) היא תסריטאית עשירה ולא מאושרת, אגוצנטרית באופן מהמם ממש, ובודדה כמו שרק מצליחנים יכולים להיות.

אם בסרט הראשון התמה היתה המרדף חסר התוחלת אחר האושר, ב"חיים בזמן מלחמה" מנסה סולונדז לברר האם אפשר לסלוח ולשכוח ועל מה בדיוק. השורה התחתונה, כמו שבדרך כלל קורה בסרטיו, היא עמומה וקטועה. גם בסרט הזה, על תכניו הקיצוניים, מסרב סולונדז ליפול במלכודת היוצר המטיף או המחנך. הוא משאיר את הצופה להתמודד בעצמו ולא מעניק כפית סוכר שתמתיק את הטעם המר.

בנוסף, גם "חיים בזמן מלחמה", כמו כל סרטיו הקודמים, מעלה את השאלה – תרופה או רעל? בלתי אפשרי יהיה לשכנע את שונאיו של סולונדז בכנות כוונותיו וברגישות החריפה שלו לעיוותים של האדם המודרני. אבל לאחר קורפוס מכובד של סרטים, נראה שסולונדז – להבדיל מלארס פון טרייר, למשל – לא מתעניין רק באסתטיקה של הניצול והכיעור ולא מתעלל בצופיו רק לשם ההנאה שבמניפולציה.

לא שמדובר בסרט פשוט או נעים בהכרח. גם הרגעים הקומיים-לכאורה שבו הם יותר מסוג ההומור שהוא גוש בגרון מאשר צחוק משחרר. אך זהו סרט מעניין וחשוב, והוא מסעיר מפני שהיוצר שלו נסער מהחיים ומכוער מפני שהחיים הם לפעמים גם כאלו. כשתצאו ממנו, רוב הסיכויים שהעולם ייראה לכם מכוער וחשוך משנכנסתם והאנשים ייראו בודדים, מרושעים או מעוותי נפש. אבל כשהמועקה תשקע, יתכן שיתבהרו הדברים, ומה שניתן למחילה ושכחה יהיה ברור יותר והטעויות של היומיום יהיו איומות פחות. ואז הנחמה כבר תעלה מעצמה.

תרופה או רעל, אם כן? למרות הדמיון בין שני החומרים, "חיים בזמן מלחמה" ללא ספק הוא תרופה.