פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שקרים קטנים: על הספר "סיפור קטן ומלוכלך"

      בספר הביכורים שלה "סיפור קטן ומלוכלך", מצליחה רוני גלבפיש להיכנס לתוך מוחו של גבר הנאכל על ידי סוד מעברו ולצאת משם בשלום עם סיפור יפה ונקי

      המיליארדר האמריקאי וורן באפט אמר פעם: "אם אני רוצה להתייעץ עם מישהו, אני הולך למראה". מאמן הכדורגל האגדי דוביד שוויצר הוסיף: "למה הדג בצלחת? כי הוא פתח את הפה". תפישתם של באפט ושוויצר מקובלת בעיקר בעולם העיתונות וחדרי החקירות המשטרתיים. במחוזות הללו בעיקר, ידוע שכדי שסוד יישמר, צריך לרכוס את השפתיים ולנצור את הלשון. לדבר מותר רק בתנאי אחד: אם אין איש בסביבתך.

      לאיתן פאליק, הייטקיסט בן 33 נשוי פלוס ילדה, דווקא יש הזדמנות לשתף ולספר ויכול להיות שהוא רוצה. איתן הוא גיבור "סיפור קטן ומלוכלך", ספר הביכורים של רוני גלבפיש. הוא בחור יפה, כל כך יפה, שהכל תמיד בא לו בקלות עם נשים. אבל יש סוד קטן שאותו איתן שומר בחדרים האחוריים של הלב במשך 17 שנים. ערב אחד הוא יוצא לריצה שגרתית ברמת גן. סטייה ממסלולו הקבוע גורמת לו להיתקל במשהו ומציפה מחדש את המועקה שאותה הוא סוחב מימי בכרותו התוססים בעומר ובבאר שבע. עכשיו השאלה היא מה הוא צריך לעשות כדי להיפטר מהעול הזה והאם כדאי לו לספר למישהו, רגע לפני שיגיע אל עברי פי פחת וחייו יתפרקו.

      כשאיתן מספר "אבי היה שתקן" (עמוד 66), הוא מתייחס לתכונה הזו כליקוי שהעיב על נעוריו. האב מסביר: "מי אמר שחייבים לדבר כל כך הרבה, איתן? גבר צריך לדאוג לפרנסה, לכבד ולאהוב את אשתו וילדיו, לטפל במשפחתו. כל השאר לא הכרחי". איתן עונה לעצמו: "חשבתי שגם עלי לשתוק כדי לזכות בהערכתו. אף פעם לא אמרתי לו שבן זקוק לצליל קולו של אביו". כשהאב כבר מדבר, הוא עושה זאת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ואיתן מפיק לקח ראשון לגבי טיבה של השתיקה. מאוחר יותר הוא יפיק עוד כמה כאלה.

      אישה בעור של גבר

      בכלל, שתיקה לא מבטאת רק מחסור במלים, אלא גם חסך במעשים. דרך אשתו נעמי מבין איתן שגם בזיכרון עשיר עלולים להיות סדקים (עמוד 179): "זה כן נכון. זה גם הגיוני. כי החיים הם לא 'נפלא' ו'נורא', החיים הם בעיקר המון רגעים די סתמיים. לפעמים אנחנו מסתכלים אחורה, בוחרים אחד ועושים ממנו מיתוס". מיתוסים, הוא לומד, לא תמיד מתעצבים בתודעה כחיוביים.

      נעמי היא אישה חכמה ודואגת שתמיד הולכת שני צעדים קדימה, אבל כבר מהפתיחה היא מוצגת באור לא מחמיא. אמון, כך נדמה, הוא לא הצד החזק שלה. האנטגוניזם שהיא מייצרת דרך עיניו של איתן הוא וי גדול לגלבפיש, שנכנסת לדמות גברית ומוציאה ממנה את המיטב - לא טריוויאלי כלל כשמדובר בכותבת. הנשים שלה דעתניות או שתקניות, רואות למרחק או תמימות, פשוטות או זעפניות – אבל הן לא טובות ולא נחמדות. הן מוסריות, רק שהשאלה היא האם המוסריות הזו אינה שם נרדף לצדקנות והאם הן באמת כאלה, או שפשוט מוצגות כך מנקודת מבטו של איתן.

      תזכירי לי למה את מתכוונת כשאת אומרת "לא"?

      גלבפיש, שאינה סופרת פר-אקסלנס ולפני כתב היד הזה עשתה בחייה לא מעט דברים שכלל לא קשורים לכתיבה יוצרת או בכלל לעולם התקשורת, מגוללת עלילה שמעלה דילמות מעניינות. "סיפור קטן ומלוכלך" בוחן בראש ובראשונה את גבולות ההסכמה - מתי "לא" הוא באמת לא, והאם, כמו בגרסה הראשונה לשירו המפורסם של דן אלמגור, הוא רק אולי. מעבר לכך, היא מעלה עוד מספר שאלות: האם לאנשים יפים מותר יותר, האם שתיקה פירושה שקר, האם לשתף זה בהכרח לעשות את הדבר הנכון, האם יש דבר כזה חברות אמיתית והאם לזיכרון, חריף וטוב ככל שיהיה, יש איזשהו ערך בהווה.

      ב"סיפור קטן ומלוכלך" בוחרת גלבפיש לפסוע בשדות מוקשים בלי מפה וברגליים חשופות. היא נוגעת בנושאים שמטרידים את החברה הישראלית לא מעט שנים, פורמת בזו אחר זו דעות רווחות בנוגע לזוגיות ("בוא נדבר על זה"), יחסי עבודה ויחסים אחרים ומציגה במקומן פתרונות חדשניים. הסיפור סובל ממעט כשלים לוגיים ומחסור בנתונים, אבל בשורה התחתונה, הספר הראשון של גלבפיש עובר בהצלחה. מגיע לה פרגון על האומץ, על הצורה שבה היא תוקפת את הנושאים ועל כך שבסופו של דבר יוצא לה סיפור גדול ונקי.

      רוני גלבפיש, "סיפור קטן ומלוכלך", 302 עמ' בהוצאת זמורה ביתן