בשלל הסיכומים שהתפרסמו בשנה שעברה, הוכתר העשור הראשון של שנות האלפיים כעשור של האינטרנט. פרשני תרבות, עיתונאים ואקדמאיים לא היו צריכים להיות גאונים גדולים כדי להבחין בכך שחוט השני הארוך והחזק ביותר, זה שסביבו נטוו תרבויות ומגמות שלמות, הוא אותו מדיום שכולנו כבר לוקחים לגמרי כמובן מאליו. אבל זה היה סיכום כללי, מבט-על כלל תרבותי, ואילו בכל תחום ותחום התהוו מגמות בולטות משל עצמן. קחו את תחום הווידיאו ארט הישראלי, למשל. על פי סרג'יו אדלשטיין, אוצר ומנהל המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, הטרנד העיקרי היה המעבר מעבודות פוליטיות וחברתיות שאפיינו את שנות ה-90, לעבודות אישיות ותר.
ביום שבת האחרון נפתחו ארבע תערוכות מקבילות במוזיאון חיפה לאמנות, ביניהן התערוכה "מבט על", שמתחקה אחר נרטיב מסוים שנוצר כשבוחנים מלמעלה את עבודות הוידיאו שנעשו על ידי אמנים ישראלים בעשור הראשון של שנות האלפיים. התערוכה מבוססת על תוכנית מיוחדת שאצר אדלשטיין עבור מוזיאון הטייט מודרן בלונדון בתחילת השנה. התערוכה בטייט עסקה בעבודות החשובות שנעשו בישראל בעשור האחרון והוקרנו בה עבודות של רועי רוזן, יעל ברתנא וגיא בן-נר. התערוכה הנוכחית, לעומת זאת, אפשרה לאדלשטיין להרחיב את המבט ולכלול בתוכה מגוון יצירות של אמנים רבים אחרים "שהיו חסרים לי מאד בתערוכה בלונדון", כפי שהוא מספר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחתה. בין היתר מוקרנות בתעורכה עבודות של בועז ארד, ליאור ווטרמן ועמית לווינגר, דנה לוי, אבי מוגרבי, שחר מרקוס, ניר עברון, יוסי עטיה ואיתמר רוז, נירה פרג, קרן ציטר, קרן רוסו ועוד.
"בתערוכה הזו השלמתי המון אמנים שמייצגים את הוידיאו ארט הישראלי של העשור האחרון", מסביר אדלשטיין, איש גבוה ומרשים שלמרות החום המהביל של תל אביב, נראה רגוע ונינוח במכנסי ג'ינס. "התוכנית בטייט היא נקודת המוצא שממנה יצאתי כשאצרתי את התערוכה הזו, אך השאלה העיקרית שהעסיקה אותי היא העובדה שיש כרגע מספר לא מבוטל של אמנים ישראלים שנמצאים בפסגה של עולם האמנות וכולם מתעסקים בוידיאו. נשאלת השאלה למה? ישנו מצע רחב ופורה בארץ שמצדיק בדיקה".
אדלשטיין, יליד ארגנטינה שעלה לארץ בשנות ה-70 הישר לתואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, תמיד עסק, התעניין ובעיקר קידם את תחום הוידיאו ארט בישראל. למרות שהתחום החל להתפתח בישראל במקביל להתפתחותו באירופה ובארצות הברית, כאשר אמנים כמו רפי לביא ויאיר גרבוז החלו בשנות ה-70 ליצור עבודות וידיאו בעזרת מצלמות 8 מ"מ, אדלשטיין נחשב לאחד החלוצים בתחום לאחר שהקים מרכזי אמנות שהתמקדו בווידיאו בשנים שבהם ציור וצילום תפסו את מרכז הבמה במוזיאונים ובגלריות. "רק בשנות ה-90 הווידיאו החל להופיע בארץ באופן מסודר", הוא נזכר. "אולי הייתי חשוף לזה יותר כיוון שנסעתי הרבה לתערוכות בחוץ לארץ".
בשנת 1986 אדלשטיין פתח את גלריית ארטיפקט בתל אביב, בה, לצד תערוכות של אמנות פלסטית, דאג לקדם גם אמני וידיאו. בשנת 1993 הוא ערך סדרה תיעודית לערוץ 8 שעסקה באמני וידיאו בולטים ("בזמנו שמעתי מהרבה אמנים צעירים שהסדרה פתחה אותם לתחום ", הוא אומר בגאווה) ולפני כחמש שנים הקים את המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. המרכז חרת על דגלו את קידומה של אמנות הוידיאו בישראל, כשגולת הכותרת היא הביאנלה לאמנות וידאו "וידיאו זון " שתיפתח השנה בנובמבר.
"התערוכה בחיפה היא מן הסתם תולדה של הרבה תערוכות", מספר אדלשטיין." כל הזמן יש עניין באמנות ישראלית ובעיקר בוידיאו. יש מאחוריי ידע קומולטיבי, כי כבר אצרתי תערוכות בנושא שהוצגו בלוס אנג'לס, מוסקבה, ארגנטינה, איטליה, גרמניה וספרד וניכר שיש דרישה ועניין בתחום, בין אם זה נובע משיקולים פוליטיים או מהתעניינות באמנות גרידא.
"אנשים יודעים עלינו ועל הקונפליקט ומעניין אותם לראות ייצוגים של החיים פה. החשיפה התקשורתית שישראל מקבלת בעולם הופכת גם את האמנות שלה למצרך מבוקש ומעניין. יש כאן אמנות שעומדת בקנה אחד עם האמנות שנוצרת מסביב לעולם ועל כן הסיבה הראשונית להתעניינות לא חשובה. צריך אבל להבדיל בין אמנים ישראלים שעוסקים בווידיאו לבין אמנות וידיאו שמתעסקת בתכנים ישראלים. קרן ציטר, למשל, שעבודה שלה מוקרנת בתערוכה, היא ישראלית אך היא אינה מתעסקת בחומרים ישראלים בכלל".
"כמובן שיש משהו ישראלי בנקודת המוצא של העבודות", הוא מדגיש, "אך יש דיבור שנקלט בחוגים בינלאומיים ושחורג מהלוקאליות המכבידה שלנו. אנשים יכולים להתחבר לחומרים לא רק כי הם מספרים סיפור ישראלי".
בהמשך לקו מחשבה זה, נקודת המוצא הכללית של הוידיאו הישראלי אכן היתה פוליטית, כאשר אחד הקטליזאטורים העיקריים להתפתחות התחום בארץ היה פרוץ האינטיפאדה הראשונה. "בהגדרתו, וידיאו תמיד מחובר למציאות ועל כן הוא נוטה להיות פוליטי", מסביר אדלשטיין. "ההחלטה לצאת עם מצלמה ולצלם משהו שכבר קיים מחייבת את החיבור הזה. שלא כמו צייר שבורא את עולמו האמנותי בסטודיו, עמדת הפתיחה של הווידיאו היא שונה.
"אך היום יש כבר מגמה שאומרת שכבר עסקנו בפוליטי, שעכשיו אפשר לחזור הביתה, פנימה, להבין מי אני ומה אני בתוך הקונטקסט הזה. זו המגמה של העשור האחרון עבודות שמתעסקות בזהות, בג'נדר, במיניות, ועוד. אמן שבוחר לא לצאת מהסטודיו צריך להחליט על כך מראש, וזה יוצר תמונה מורכבת של אותה מציאות שנשקפת מעדשת המצלמה. יחד עם זאת, כמובן שהאישי משקף גם את החברתי".
אדלשטיין אינו ממעיט לרגע בעיסוק באמנות כגורם משפיע בחזרה אל החברה ממנה הוא שואב לעיתים השראה. "אני מאוד מאמין שאמנות הופכת את החברה לטובה יותר", הוא מצהיר. "אם יהיו הרבה אמנים, החברה תהיה פתוחה יותר, סובלנית יותר לאחר, לשונה, והעולם יהיה טוב יותר. אולי זו עמדה קצת קלישאתית אבל אני באמת מאמין שזה חשוב. אמנות מפתחת חשיבה, רגישות, סבלנות וחוש הומור, גם אצל האמן היוצר וגם אצל הצופה. הרי הצפייה בתערוכת עבודות וידיאו צריכה לא מעט סבלנות .מעבר לזה, זה לא סתם שאין הרבה אנשי ימין במוזיאונים אולי חוץ מבמוזיאון תל אביב. אמנות באה מעמדה הומניסטית שמצריכה עמדה פוליטית מקבילה".