פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירון זהב: ירון לונדון חוגג 70

      70 פנים לירון לונדון, ועכשיו גם 70 שנים, ולכן החלטנו להביא בפניכם שבעה מהם: מההשראה לחסמב"ה, דרך איש הטלוויזיה הנשכני ועד הבעל המסור

      התרחיש ירון לונדון (יח"צ , ערוץ 10)
      וואלה! תרבות מורידה את הכובע ומרימה את האף. מזל טוב! ירון לונדון (צילום: יח"צ)

      ההשראה

      פרט כאילו טריוויאלי וידוע ברבים הוא שדמותו של ירון זהבי, המנהיג האגדי והגבר-גבר של חסמב"ה, בוססה על ירון לונדון הצעיר. אבל מעבר למחוות דייר המשנה שערך יגאל מוסינזון לבנם הצעיר של בעלי הבית שלו, אפשר לראות בכך נקודת השקה מעניינת בין לונדון לבין האתוס הישראלי של מוסינזון.

      לונדון שייך לדור שהיום אומרים עליו "ארץ ישראל הישנה והטובה" – דור הצברים שגדלו עם עברית מצוחצחת בפה; שלא העלו על דעתם שלא להצביע בבחירות; שראו את החלום הציוני וגם את רסיסיו עוברים על פניהם ומשאירים רק קמטים.

      אם ירון זהבי היה מתבגר, כמו מקור ההשראה שלו, סביר להניח שגם הוא היה היום קצת מכריס, הרבה מקריח אך עם אותה הילה של הבחור היפה והכריזמטי שהיה פעם. לונדון, מצדו, יכול באותה קלילות לומר בראיון על אשתו (נירה ז"ל) שנמשך אליה כי "היתה זיון טוב" וגם לכתוב שיר הלל לאליעזר בן יהודה ולהתרגש ממכמני השפה העברית. ואם זה לא ירון זהבי כמו שאלוהים ומוסינזון התכוונו אליו, אז אנחנו לא רוצים לדעת מה כן.

      המנחה

      מבוגרים שיודעים איך לשוחח עם ילדים מבלי להתייחס אליהם כאל קופיפים לבושי בגדים, הם עניין נדיר למדי. אלו שמצליחים לעשות זאת בטלוויזיה מבלי לתקוע לזאטוטים אצבע דוקרת בלחי הם בכלל נישה נכחדת. אבל כשאנו מדברים על ירון לונדון אנחנו הרי ממילא מדברים על חיות נכחדות. ב"מסיבת גן", ששודרה בערוץ הראשון בין השנים 1989-1993, לימד אותנו לונדון שטוק שואו איכותי לא חייב לכלול את דן שילון, קוקסינל, רבקה זוהר וחוזר בשאלה. בכל שבוע הוא דיבר עם שלושה ילדים חכמים ומצחיקים על נושאים מעניינים ולא נבהל מגלישות לדברים ש"לא יפה לדבר עליהם בטלוויזיה".

      מעבר לקהל היעד והמשתתפים הנמוכים ממטר וארבעים, "מסיבת גן" היתה תוכנית מרתקת ויוצאת דופן בגלל העניין הלא רגיל שגילה לונדון במרואיינים שלו, עניין שאי אפשר לזייף ושאין הרבה ממנו בטלוויזיה – גם כאשר מדובר במרואיינים בעלי רזומה שאינו מסתכם בדילוגים אחר אוטו גלידה. כתוצר לוואי חינני, לונדון זכה בהערצה גורפת של אימהות שמתמסמסות מול גברים שיש להם דיבור עם ילדים, דמות המראיין רב השררה שלו התרככה, ומאז נשמר לו חסד שנות התשעים הזה.

      המראיין

      עשרה הילרים העמיד אורן זריף מחוץ לאולפני חדשות 10 במטרה שינסו לשבש את התדר האנרגטי של מראייניו, מוטי קירשנבאום וירון לונדון, וכך יהפכו את הראיון לידידותי יותר עבורו. על קרישנבאום זה עבד, על לונדון פחות. "אני לא קונה את הקשקושים שלך, אני חושב שאתה נוכל ואני מציע לך לתבוע אותי", הוא תקף את זריף במה שנדמה שהיה עבורו יותר מסתם עוד ראיון אלא קרב בין הרציונליות למה שנתפס בעיניו כתרבות של מכשפים, מעוננים ובעלי אוב.

      זריף לא לבד. לניסים סרוסי גרם לונדון לרדת מהארץ לאחר שבאחד הראיונות המפורסמים בתרבות הישראלית, בתוכנית הטלוויזיה "טנדו" שהנחה בשנות ה-70, הוא לעג למילות שיריו ובכך הפך לאחד מסמלי הקיפוח העדתי בישראלי ולאשכנזי שכולם אוהבים לשנוא – ולעתים בצדק. גם את אחמד טיבי "פירק" לונדון כאשר באחת התוכניות היותר זכורות של "לונדון וקירשנבאום" הוא עימת אותו עם אמנת החמאס ודרש ממנו תשובות מדוע הוא מנהל איתם דיאלוג.

      בקיצור, לונדון הוא מראיין שעשוי ללא חת, לא מתחנף, ישיר, שלא מתבייש להפגין עליונות אינטלקטואלית מעל מרואייניו. הצרה היא שהמרחק בין העליונות הזו לבין סתם התנשאות הוא כל כך קטן ושלא אחת לונדון גומע אותו בהרמת גבה אחת ומבלי לשים לב.

      המרואיין

      בתוכניתם "גברים בשחור", הציבו לעצמם מיקי רוזנטל ורונאל פישר משימה: "אם הוא לא ידבר על האירוע המוחי שעברה אשתו השנה, זה לא מעניין", הזהיר פישר. רוזנטל הרגיע אותו. הרי עם כל הכבוד לירון לונדון, ויש הרבה כבוד, הבולדוזר כבר התגבר על מכשולים קשים יותר. הוא טעה. שום דבר לא הכין אותו להתנגשות עם המבנה הנפשי המורכב של הגבר האמיתי בשחור.

      "אתה אוהב את אישתך"? שאלו רוזנטל ופישר את לונדון, כשאשתו נירה לצידו, יושבת בכסא גלגלים, צדה הימני משותק. "יש בינינו חוזה", הוא הסביר. "לחוזה הזה אתה קורא אהבה?", שאלו השניים. לונדון: "לא! לחוזה הזה אני מחויב". פישר: "מה, אז לא עולה בך מדי פעם המחשבה, 'חבל שיש לי אישה חולה עם דרישות השקעה קשות כל כך'?" לונדון: "איני יכול לומר שלא עוברת לי מדי פעם המחשבה בראש 'הבא לי אישה נאה ויפה שאלך לרעות איתה באחו'".

      הפסקת סיגריה. רוזנטל ופישר בהלם. מתייעצים. לזה הם לא ציפו. הם באו לדבר על אהבה והוא הביא להם אותה בהפוכה. הם רצו רומנטיקה והוא הביא להם מציאות, פותח הכול אבל משאיר את הקלפים אצלו, מתערטל אבל נשאר לבוש, מגשים לצמד המראיינים את הפנטזיות שלהם אולם משאיר אותם עם חצי תאוותם בידם. גאון.

      הדוקומנטריסט

      לא מזמן, רגע לפני שסכר הבושה נפרץ והציניות עלתה על גדותיה, שכנה לה בערוץ 10 תוכנית תעודה אמיתית – לא תחקירי ציצים ולא דוקו בתולות מזדקנות. קראו לה "לונדון פינת בן יהודה", מסע של שישה פרקים שבמהלכם יצא ירון לונדון לחקור את מצבה של השפה העברית נכון לעכשיו.

      בדומה למילות שירו המפורסם על אליעזר בן יהודה – "כמו הנביאים הקנאים לשם ,הוא קינא לפועל ולתואר ולשם" – גם לונדון, פנאט של עברית יפה, יצא למשימה. תמיד מתנשא (במידה הרצויה), תמיד סקרן (ברמה שהוא מצליח להסתיר את העובדה שמבחינתו הוא כבר אוחז בכל התשובות), תמיד חד.
      מתחת לחזות המשעשעת שלה היתה "לונדון פינת בן יהודה" תחקיר נוקב על הידלדלות השפה העברית והוכיחה לנו שוב שלונדון הוא אחד המבקרים הגדולים ביותר שלנו (אצלו הכול בסדר למקרה שתהיתם).

      השחקן

      ירון לונדון הוא בנו של בצלאל לונדון, אחד משחקני התיאטרון המיתולוגי "המטאטא". את כל זה לא היה שום צורך לציין לולא היה לונדון הצעיר חוטא מפעם לפעם בנטיות ארטיסטיות. ב-1979 הוא שיחק את עצמו בסרט "שלאגר", אבל גולת הכותרת (היחידה עד כה) היתה בסרטו של יצחק צפל ישורון מ-1983, "זוג נשוי", שם הרביץ אותה בסצינת סקס סוערת עם מירי פביאן.

      מעבר לסצינה ה-הו-כה-לוהטת, לונדון שיחק באמינות לונדונית – כלומר, בע?ציות צברית ומחוספסת – את בן דמותו, עיתונאי במשבר גיל הארבעים שמתאהב בצעירונת. מאוחר יותר הוא דיווח שדווקא לא סבל בצילומי הסרט ולמרבה הפלא גם לא בחל בהתמזמזויות הנמרצות עם פביאן הצעירה.

      לדור שלא ידע את לונדון לפני "לונדון וקירשנבאום" אולי תהא זו הפתעה לגלות את הנטיות הדרמטיות שלו אבל האמת היא שאם מתקרבים, מעבר לזגוגיות המשקפיים, עוד אפשר לראות את הזיק השובב של לונדון הצעיר, שאם רק יציעו לו תפקיד שווה הוא פשוט לא יוכל לסרב לו. שמישהו כבר ירים את הכפפה!

      התמלילן

      עם כל הכבוד למלונותיה היפים ותיירותיה המצודדות של אילת, האיש שלכישרון חייבת העיר כל כך הרבה הוא ירון לונדון. כן, האיש שתמיד נראה כאילו הוא מדבר רק במילים בנות שבע הברות מינימום, כתב את המנון הקיץ האולטימטיבי לחזון הציוני של הפרחת השממה ובזכות "בואי לאילת" כבר לא אכפת לנו כמה ערסים באמת מסתובבים שם.

      כשמוסיפים לכך את "לו הייתי פיראט" המשמח (שזכה לריספקט גדול ויפה מיוסלס איי.די בפרויקט "עבודה עברית" לשנת ה-60 למדינה), "שיר הטלפון" של הגשש החיוור וכמובן את "ציף ציף מעל הרציף" (כולל השורה המופלאה "כי לכל אדם קטר, הבא מבלי לצפור"), מתקבל פסיפס של כותב פופ עברי מהטובים שהיו כאן.

      לו היה מתמיד אך ורק בכיוון הזה היה ירון לונדון יכול להגיע למעמדם של תמלילנים ישראלים שנחרטו עמוק יותר בתודעה התרבותית המקומית. אבל אם ירון לונדון היה מתמקד בלהיות תמלילן, הוא לא בדיוק היה ירון לונדון. למי שבכל זאת רוצה להתמקד באישיותו המלבבת של לונדון ככותב מילים, מומלץ להשיג את האוסף "לו הייתי פיראט" המאגד את השירים שכתב. האזנה לו היא דרך מצוינת להימלט מן האספלט ומן הערים המקומטות.