אחרון הגברים: שון קונרי חוגג 80

שון קונרי, הג'יימס בונד הכי בונד שהיה אי פעם, חוגג יום הולדת 80 - הזדמנות טובה להיזכר בגבר האולטימטיבי של המסך הגדול והאיש שלא ראה בעיה עם פליק בטוסיק לנשים

מרט פרחומובסקי

לפני שבע שנים, שון קונרי הלך מאיתנו. לא, הוא לא מת חס וחלילה, אלא פשוט החליט שהגיע זמנו לצאת לפנסיה ולהשאיר את עסקי הסרטים לצעירים ונמרצים יותר ממנו. עניין לגיטימי כשמדובר באזרח מן השורה, אבל די תמוה כשמדובר בשחקן קולנוע גדול, שמאז פריצתו לתודעה בראשית שנות השישים ועד ראשית שנות האלפיים, לא הפסיק להיות כוכב על.

אפילו סטיבן שפילברג לא הצליח לשכנע אותו להגיח מביתו בסקוטלנד לטובת "אינדיאנה ג'ונס" החדש, מה שאומר שהפרישה היא כנראה באמת סופית. היום שון קונרי בן 80, ואולי זה הזמן המתאים להצדיע מתוך געגוע עמוק לאחד השרידים האחרונים לגבריות הקולנועית הקלאסית, זאת ששילבה בין שארם לקשיחות, בין אינטליגנציה מפותחת לשרירים תפוחים, ובין קסם אישי כובש לשוביניזם בלתי מתנצל.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

זהב וטהור: סדרת הטיפוח עם 24 קראט זהב

בשיתוף Fashion TV Cosmetics
לכתבה המלאה
מנוער, לא מעורבב. שון קונרי כג'יימס בונד (צילום: IMDB)

קונרי נולד באדינבורו שבסקוטלנד למשפחה קשת יום: אם מנקה ואב נהג משאית. עד שהחליט להפוך לשחקן בגיל 23, עבד בשפע עבודות מזדמנות, בין השאר כדוגמן גוף, משייף ארונות מתים (כן, כן, זאת לא בדיחה) וחלבן. בשנים הראשונות של הקריירה שלו, שיחק בשורה של תפקידים נשכחים בטלוויזיה ובקולנוע.

הפריצה הגדולה הגיעה ב- 1962, כשקיבל את התפקיד הראשי בעיבוד לרב מכר של איאן פלמינג בשם "ד"ר נו". קונרי שיחק סוכן חשאי בארגון הביון הבריטי MI6, ששותה את המרטיני שלו "מנוער, לא מעורבב" ומצליח לכבוש כל אישה תוך דקה וחצי. השם של הסוכן היה בונד. ג'יימס בונד. והוא הפך לאייקון הגברי המושלם, התגשמות הפנטזיה הזכרית האולטימטיבית. "ד"ר נו" הפך להצלחה קופתית גדולה, קונרי הפך לכוכב על, והדמות של בונד הניבה סדרה של עשרות סרטים, שעדיין לא תמה. קונרי אמנם העדיף לפרוש מהסדרה בשלב מוקדם, כדי לא להגביל את עצמו כשחקן, אבל בעיני מעריצי הסדרה הוא עדיין נחשב לבונד הטוב ביותר, כאשר אלה שבאו אחריו (רוג'ר מור, ג'ורג' לזנבי, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ולאחרונה דניאל קרייג) הם רק חיקויים חיוורים של המקור.

מי האישה שתיתן לו להפליק לה בתחת? קונרי ב-"A Fine Madness" (צילום: IMDB)

כשצופים היום בסרטים של קונרי בתפקיד בונד דרך העיניים של אזרחי המאה ה- 21, אי אפשר שלא לחוש מבוכה מסוימת. זה היה בונד מעולם אחר, עולם שהיה שייך לגברים קשוחים ואלימים, ותפקידה של האישה היה לשמש אובייקט מיני נטול אישיות, שראוי לתשומת לב רק עד שמצליחים להכניס אותו למיטה.

בונד של קונרי הרבה להפליק לנשים בתחת, ידע לכבוש אותן לא פעם בכוח (כמובן שאחרי התנגדות ראשונית הן הבינו את טעותן והתמסרו לו) וכשמדובר היה במשת"פיות של האויב הוא גם לא נרתע מאגרוף מדויק בפנים. את כל אלה עשה קונרי באלגנטיות בטוחה בעצמה, שהיום נראית מעט פסיכופטית. התחושה היא שקונרי הרגיש אז נוח מאוד עם ההתנהגות של הגיבור שלו, ושהיא התיישבה היטב עם תפיסת החיים שלו עצמו. ביותר מראיון אחד שנתן, הודה קונרי שהוא לא רואה בעיה באלימות מתונה כלפי אישה סוררת, וכשגרושתו פרסמה ספר שבו כתבה שנהג להכות אותה, אפשר היה בהחלט להאמין לגרסתה. עד כאן הצד האפל.

ממאצ'ו שובר לבבות לסבא'לה. שון קונרי ב"אינדיאנה ג'ונס" עם הריסון פורד (צילום: IMDB)

אפטר-בונד

בשיא ההצלחה שלו בסרטי בונד הבין קונרי שזיהויו המוחלט עם סוכן 007 הוא חרב פיפיות, התעקש לבדוק כיוונים אלטרנטיביים לקריירה שלו כשחקן והשתתף במספר סרטים של במאים מהשורה הראשונה. בין השאר עבד עם אלפרד היצ'קוק במותחן הפסיכולוגי "מרני", עם ג'ון יוסטון ב"האיש שרצה להיות מלך" ועם ג'ון בורמן ב"זארדוז". הקהל אמנם עדיין לא שכח לו את בונד, ואף ייחל לחזרתו לתפקיד (מה שאכן עשה בתחילת שנות השמונים בסרט "לעולם אל תאמר לא"), אבל קונרי בהחלט הצליח להוכיח את עצמו כשחקן רציני.

בהדרגה, ככל שהתבגר, השתנתה הפרסונה הקולנועית של קונרי מזו של מאצ'ו שובר לבבות לזו של סבא קשוח ושמור היטב, בעל קסם אישי רב ותובנות חכמות על החיים. הוא עשה את המעבר הזה בטבעיות מעוררת הערכה, וזכה לאהבת הקהל גם בפונקציה הזאת. במידה מסוימת, דווקא בשלב הבוגר יותר של הקריירה שלו הצליח קונרי להתרחק סופית מג'יימס בונד וליצור את עבודותיו המרשימות ביותר כשחקן. בין השאר גילם את הנרי, אביו המפוזר של אינדיאנה ג'ונס ב"מסע הצלב האחרון" של סטיבן שפילברג, את הבלש הימי -ביניימי וויליאם מבסקרוויל ב"שם הורד" של ז'אן-ז'אק אנו ואת קצין הצי הרוסי שמבקש לערוק למערב ב"המרדף אחר אוקטובר האדום" של ג'ון מקטירנן. בתקופה זו קיבל גם את האוסקר היחיד שלו, על התפקיד של ג'ימי מלון, שוטר המקוף האידיאליסט ב"בלתי משוחדים" של בריאן דה פאלמה.

אחרי פרישתו, נשארנו בעיקר עם ייצוגים מלוקקים של גבריות בקולנוע. קונרי בפסטיבל הסרטים המינגווי (צילום: אימג'בנק Getty Images

אי שם בראשית שנות האלפיים, קונרי התחיל להתעייף מהקולנוע. לא פעם דיבר על כך שהוא אינו מבין יותר את התסריטים שנשלחים אליו לקריאה וקבל על "האידיוטים בהוליווד", שאינו מצליח להסתדר איתם. אחרי כמה התנסויות טראומטיות וגם כושלות קופתית בכמה מאותם סרטים ש"לא הבין" - סרטי אקשן מרובי אפקטים כמו "הנוקמים" ו"ג'נטלמנים מובחרים" - קונרי הבין כנראה שהעסק הזה כבר לא בשבילו. הוא חזר הביתה לסקוטלנד וכבר שבע שנים עומד בסירובו לחזור לקולנוע. פה ושם עשה כמה חלטורות, כמו דיבוב של סרט מצוייר, אבל באופן כללי נראה שהוא שלם עם ההחלטה שלו.

בסופו של דבר, למרות ריבוי התפקידים שעשה, קשה להגיד שקונרי היה שחקן מגוון שידע להשתנות מקצה לקצה בין תפקיד לתפקיד. מה שהיה לקונרי למכור מאז ומתמיד הוא הפרסונה הכובשת שלו: כריזמה רבת עוצמה, שבתמציתה קשורה כנראה לשילוב בין המבט הבוער והאינטליגנטי לאירוניה הקרה שמשתקפת מהבעת פניו ומכל פעולה שהוא עושה על המסך. הוא היה אולי אחרון הנציגים של הכוכבים הגבריים הקלאסיים, אלה שידענו בלי כל ספק שאפשר לסמוך עליהם, מישהו שיכול היה בקלות לעמוד בשורה אחת עם המפרי בוגארט, גרי קופר ומרלון ברנדו. אחרי פרישתו, נשארנו בעיקר עם ייצוגים סינתטיים ומלוקקים של גבריות בקולנוע, ועם געגוע גדול.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully