מה שהילדים אוהבים 82

"למה שתטילי צל על מישהו כמוני/ זה לא עובד ככה/ לרצות לא לרצות אותך לא יגרום לזה לקרות/ זה לא עובד ככה/ אל תשאירי אותי כאן לבד". כך שרים ה-National בשיר הכי כן, מעורר הזדהות וקורע ששמעתי מזה הרבה זמן. מדובר בסינגל חדש שהוקלט בסשן של האלבום האחרון והמעולה שלהם, "High Violet", אבל לא נכנס אל האלבום כי חברי הלהקה חשבו שהוא לא מתאים לאווירה שלו. אז הנה, עכשיו הוא יוצא סתם ככה, ללא מסגרת או שייכות, וזה בדיוק איך שזה היה צריך להתרחש. כי השיר הזה ירסק כל אסופת שירים לרצפה, גם אם מדובר באלבום של אנשים חסרי שמחת חיים מלכתחילה כמו ה-National.

הקטע המעט-מצמרר הזה מזכיר לי את האווירה המבלבלת והמאיימת של הסרט (המומלץ) "The Box" של ריצ'רד קלי. גם פה לא לגמרי הבנתי מה הולך עד שלא חיפשתי פרשנויות ברשת (רק שבניגוד לסרט, ההסברים על הכוונות בשיר הזה נשמעים מופרכים ולא ראויים להתייחסות אמיתית). האסתטיקה הכללית כמעט זהה - זה יפה ועדין אך מפחיד ומכיל אנשים עם פנים שרופות. ויכול גם להיות שזה סתם שיר אהבה פשטני שמגיע באריזה מושקעת. הרי ידוע שאני פתי רציני.

סידר סניור גם נותנים את כל האי.פי שלהם להורדה חינמית וגם כתבו את השיר שצריך להעביר לכל סטוקרית טיפוסית ברגע שהיא מתפכחת ומבינה שהיא צריכה להתאפס על עצמה: "זה בסדר לאהוב אותי מותק/ אני לא מופתע שאת מרגישה כמו חרא", נאמר פה בקור רוח. ואם הם היו מוסיפים שורה שרומזת להפנות את ההרגשה הנוראית הזו לכיוון שהוא לא אתה, אז השיר הזה בכלל היה מושלם.

סמול בלוק, מבין חלוצי הצ'יל ווייב הראשנים, לא מרגישים שהמפלצת שעזרו ליצור איבדה פרופורציה ולכן לא רואים טעם לשנות כיוון או להתפתח. הם דורכים במקום הטוב שהגיעו אליו, וזה נשמע בכלל לא רע. אבל גם ממש לא מיוחד.

ילדת החוף השזופה שבחיי זרקה עליי את הגלשן שלה כדי לעורר אותי - "בין כל שירי החוף של השנה האחרונה, פיספסת את האחד המוצלח ביותר", אמרה תוך כדי שהיא מקללת את בת'ני קוסניטו, הבחורה מבסט קוסט, על שגנבה לה את נת'ן וויליאמס מ-Wavves. נשארתי ללא מילים. מדובר בשיר כל כך מוצלח, שזה לא הגיוני שהוא יצא לפני כמעט חצי שנה ועבר למדור מתחת לאף. בגלל הטעות שלי פיניתי את הפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" במיוחד בשבילו, כי כשעוברת לה חצי שנה זה לגמרי השלב שבו מתחילים להעלות זיכרונות.

הספלינטרס קראו לשיר שלהם "ידיים חמות" כי זה מה שקורה אחרי שמוחאים כפיים למקצב שלו. הבעיה היא שהפתגם השחוק "ידיים חמות מעידות על לב קר" מתאים כאן כמו כפפות בחורף.

אי אפשר להזיז את הזמן אחורה. זה נאמר כבר כל כך הרבה פעמים וממש לא ברור למה כל פעם אנשים - כמו, למשל, הסולנית של ביסט מייק בומב - מתפלאים על כך מחדש.

טים קאשר יצא מהמסגרת של קרסיב ו-דה גוד לייף ופנה אל קריירת סולו אמיתית, שנמצאת בדיוק במחוזות האהובים של דה גוד לייף. גם השיר הזה מדבר על יחסים, חוסר יכולת לגרום למה שרוצים לעבוד ושברון לב - כל זה בדרך מפוכחת וחכמה להפליא.

בום! האלבום החדש של הת'רמלס, "Personal Life", דלף במלואו וכשמו, הוא אישי ואינטימי יותר מאי פעם. "אני הולך לשנות את חייך", שר בשיר הזה האטץ' האריס וממשיך ב-"אני הולך להשאיר חותם", כשהגישה היא נרקיסיסטית וקריפית בו זמנית. חיכיתי לריליס הזה כבר הרבה זמן ובינתיים אני מרוצה.

למרות שעוד לא יצא בגרסה רשמית ומדובר בהקלטת רדיו, שיר סולו חדש של קארל באראט הוא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. כאילו, אפשר, אבל אז צריך גם לוותר על העקיצה הברורה, שאומרת שהאיש לעולם לא יגרד את חור המזרק הנמוך ביותר בגופו של פיט דוהרטי. זה פשוט לא הולך לקרות, וזה בכלל פתטי שיש כאן ניסיון.

גם "Tomorrow Morning", החדש של אילז מסתובב בכל רשת אפשרית והוא די מוצלח אם מצליחים להתעלם מהבלגן שיש בו. בשיר הנ"ל E מסביר שכל מה שחשוב זה שהבייבי שלו אוהבת אותו - ושכל האחרים ילכו להזדיין, כי היא חכמה יותר ממך, מהדיאטיקנית, המלצרית, הכומר, הרופא, הילדות הרעות או חברות התקליטים.

כזו הפגנת כוח חסרת מעצורים לא ראינו מאז אריאל שרון במלחמת לבנון הראשונה. ג'יי-זי וסוויז ביטז הצטרפו ללהיט הנוכחי של קניה ווסט, ואפילו ווסט כתב מילים חדשות לגמרי לכל הסיפור. השלושה, שבעיית ביטחון עצמי מעולם לא היתה להם, נכנסים פה לשגעון גדלות שעולה על כל אגו-טריפ קודם. הם כבר לא רוצים לשלוט על תעשיית המוזיקה, הם פונים באיום אל הכוח שמניע את העולם, קוראים להמון לצאת לפעולה ("אתם לא יכולים להיות כולם איידול אמריקאי/ אבל אתם יכולים לפחות לתפוס מצלמה ולצלם סרטון ויראלי") וכמובן גם כמה משפטים משעשעים של האדרה עצמית (למשל, "אני כמו ואן גוך/ אני לא שומע שיט" ו-"אני מרגיש כמו ג'ורדן/ כי בכל פעם שאני מקליט משהו/ אני חייב לפגוע בלוחות"). אגב, אם המהפכה מתחילה, אני לגמרי בצד שלהם.