פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ריקי לייק: על ההופעה של ריקי לי ג'ונס

      ההשראה של אבטה בריהון והדיוק המרענן של ריקי לי ג'ונס הפכו את הערב השני בפסטיבל ג'אז בים האדום לתזכורת מרגשת לחשיבות האירוע

      אמנם המופע המרכזי של הערב השני בפסטיבל ג'אז בים האדום שהתקיים אמש (שלישי) היה של ריקי לי ג'ונס ולמרות הקסם הרב שהיה בו (שגם אליו נגיע), המופע שקדם לו הוא זה שכראה יגרום ללא מעט מצופיו להחליט שכדאי להם לבוא לפסטיבל גם בשנה הבאה. מי שעומד מאחורי היכולת לקבוע לאנשים תוכניות שנה קדימה הוא אבטה בריהון, שפתח את הערב בהופעה עם החמישייה שלו, שהציגה מופע חדש בשם "גשרים".

      לפתיחה, חשוב לציין שבריהון הוא לא שם השגור בפי רוב חובבי המוזיקה הישראלית, אפילו האדוקים שבהם. הסקסופוניסט, שמוכר בעולם הג'אז הישראלי (זה שמחוץ לפלנטה החד שנתית באילת) הוא עדיין נחלתם של קהל חם וטוב אך מוגבל.

      במגרש הפרטי שלו בריהון הוא מוזיקאי שבקושי מקשיב לחוק המשיכה, בוודאי לא להיררכיות של התרבות הישראלית. ההופעה שלו באילת היתה שעה של השראה טהורה, שהתחילה בנגינה המצוינת שלו והמשיכה ברגע החשוב מכל בו הוא פתח את הפה והתחיל לשיר בשילוב של אמהרית ועברית. ברגעים האלו, בריהון הוא זמר גוספל וסול וגם ג'אזיסט מעורר התפעלות, ואפילו פליאה - למי שהאיש היה סוד שמור עבורו עד כה.

      בפסטיבל הג'אז בים האדום- אוגוסט 2010 (יח"צ)
      עולם ללא דת וגזע. פסטיבל ג'אז בים האדום 2010 (צילום: יח"צ)

      הדבר היפה ביותר בהופעתו של בריהון היא שמוצאו האתיופי (בריהון עלה לישראל בגיל 32, בשנת 1999) הוא נושא לא רלוונטי בעולם המוזיקה. כן, המוזיקה שיצר מכילה אלמנטים אפריקאיים בולטים, אבל ב-2010 הם לחלוטין לא נחלתם של ילידי האזור כפי שפיטר גבריאל ופול סיימון הוכיחו עוד בשנות ה-80 והרכבים כמו אנימל קולקטיב ו-וומפייר וויקאנד מוכיחים כיום. בריהון, נאמן למוזיקה עצמה, שר ומנגן באופן מקורי ואינטליגנטי שמחזירים את ג'אז לאוטופיה שביקש ליצור מאז נולד – עולם ללא דת וגזע. ובהופעה של בריהון החזון הזה התממש באופן מרגש עד דמעות.

      ריקי לי ג'ונס בפסטיבל הג'אז בים האדום- אוגוסט 2010 (יח"צ)
      בין ג'וני מיטשל לשריל קרואו. ריקי לי ג'ונס בפסטיבל ג'אז בים האדום (צילום: יח"צ)

      ההתעלות מההופעה של בריהון חיממה היטב את האווירה לפני שריקי לי ג'ונס עלתה לבמה וביטלה בעצמה את ההגדרות שבין ג'אז, בלוז וקאנטרי. תחושת החופש המחודשת לה זוכים שיריה של לי ג'ונס הוענקה להם בזכות הפורמט החכם בו היא מופיעה בימים אלו: היא מלווה בשני נגנים בלבד, צעירים בהרבה מ-55 שנותיה, שמדגישים את הקול המצוין שלה, בעוד היא מנגנת בגיטרה אקוסטית ובפסנתר.

      בצורה הזו, שיר כמו "Nobody Knows My Name" הופך לרגע מהפנט בגלל העוצמה העדינה של הנגנים המעולים של ג'ונס, לצד הדיוק הלא ייאמן בביצוע שלה. בכלל, לא מעט אנשים בהופעה אמרו כי לי ג'ונס מזכירה להם את ג'וני מיטשל. אלא שטווח הקול שלה רחב בהרבה: מתחיל במיטשל ונגמר בבדיוק איך ששריל קרואו היתה צריכה להישמע באלבום החדש שלה.

      כך, מול מאות אנשים ולא מעט כיסאות פלסטיק מיותמים, לי ג'ונס למעשה סימלה את מה שפסטיבל ג'אז בים האדום אמור להיות: אירוע מוזיקלי שבו הגבולות הישנים שבין ג'אז לפופ מתו מחוסר עניין לציבור. כפי שלי ג'ונס עצמה ויתרה על העיבודים המקוריים שהפכו אותה לאמנית כה מוכרת, כך גם הפסטיבל משחרר עצמו מכבלי הז'אנר והסדר הישן. היה מצוין לראות את המהפך המחשבתי הזה קורה דווקא בהופעה של אמנית ותיקה, מהסוג שאפשר היה לחשוב עליו שלא ייוותר כל כך מהר על הרגלים ישנים.

      ריקי לי ג'ונס בפסטיבל הג'אז בים האדום- אוגוסט 2010 (יח"צ)
      להזדקן בכבוד ולדעת להתחדש. ריקי לי ג'ונס בפסטיבל ג'אז בים האדום (צילום: יח"צ)

      כשתעשיית ההופעות בישראל מצטיינת בייבוא אמנים שעסוקים בלנסות ולשחזר ימים שלא יחזרו, בהופעות שמזכירות ערבי קאברים יותר ממוזיקה מקורית, לי ג'ונס הראתה שישנה דרך להזדקן עם הרפרטואר הישן בכבוד וגם להתחדש בתוכו. גם פסטיבל בן 24 צריך ללמוד לעשות זאת ולקראת השנה ה-25, נראה שהוא בדרך למצוא את הדרך הנכונה בין ישן, חדש, ג'אז, פופ, מוכר ואלטרנטיבי. לכן, גם בשנה הבאה הוא יהיה אחד המקומות המעניינים לשמוע בו מוזיקה ולראות אפילו את החמסין מנענע את הראש עם כוס בירה.