אז כמו שאמרתי, ביום רביעי, לפני כשלושה-ארבעה ימים, ישבתי בבוקר בעטרה, לפני שהייתי צריכה להיכנס למ?נהל מקרקעי ישראל, לפני יום המלחמות שחיכה לי בעניין החורבה שאני משפצת, כן, שם על הגבעה, ואני יושבת במרפסת של עטרה, ונכנסים שני גברים, ושניהם מתיישבים בשולחן הגדול, מימיני. אחד נראה לי מו?כ?ר, בג'ינס, חולצת טריקו, הילוך מאוד פיזי, פנתרי כזה, עם עגיל זהב באוזנו השמאלית, פנים אדישות, השרירים שלו קופצים קצת מתחת לטריקו, תיק מצמר בדואי צבעוני, ואחריו פוסע גבר בלונדיני מאוד, רזה. אני מסתכלת ב??פנתרי האדיש. כן, אלה פנים מוכ??רות. זה איזשהו פ?ר?ח מירושלים, אולי ראיתי אותו פעם, והנה הוא בטח חזר מן העולם הגדול עם עגיל, היפי, פריקי כזה. הבלונדי שמתיישב מולו נראה לי כזה דואג לו, זה בטח המחזיק שלו. בטח איזה גרמני, שוודי, הומו, כן, הם נראים זוג כזה. זהו. אני ישבתי וניסיתי לצייר באותו בוקר, שם, בעטרה, על כוס קפה, ציירתי נדמה לי את הנוף שראיתי בבוקר כשיצאתי מן החורבה, זהו, כל כך שמחתי שאני מתחילה עכשיו עם נוף, הרי בשביל זה אני רוצה לגור שם, לא רק כדי להירגע, וזה כל כך מעניין אותי פתאום, נוף, אחרי שנים של מופשט, נמאס לי ממופשט, כבר הכול מופשט גם ככה, וככה אני יושבת ומנסה לצייר וזה לא כל כך הולך, ככה מנסה לרשום, מתוך תחושה של בזבוז כוחות עצום שאני נתונה בו בשבועות האחרונים בפרשת הבית, עם הפלישות של ההוא שמנסה לקחת לי את החורבה בכוח ומתיישב שם עם החברים שלו, או בא והורס מה שאני בונה, ונמאס לי מהמשטרה עם האזעקות, ומהאיומים, ומהריצות למ?נהל, מהתלונות במשטרה, מהפחדים, מהספקות שיש לי, אם באמת אני צריכה את החורבה הזאת, ומההרגשה הברורה שהיא באה לי בזמן הכי פחות מתאים בחיי, כאשר אני זקוקה לכל טיפה אפשרית של אנרגיה עלובה.
ובכן, אני ככה יושבת ומציירת, מנסה ומפסיקה, וחשוב לי דווקא לצייר כל רגע פנוי, והרי אין רגע פנוי, בטח לא בחודשים האחרונים. כבר כמעט שנה שאני בתוך הסמטוחה הזאת, הסיוט הזה, שלוקח לי את כל הימים ומשאיר לי רק את שישי-שבת למלצר כמו משוגעת כדי איכשהו להתקיים, כי קודם מילצרתי כל ערב אחרי הלימודים ורק בשישי ובשבת ניסיתי לצייר, ועכשיו כלום, אין יום ואין לילה, כי צריך לממן את מה שאני משקיעה לאט-לאט בחורבה, שזה המון, אז כמובן אני גם ממלצרת בחגים, וזה ימי עבודה של שתים-עשרה שעות שזה זוועה, אז הנה עכשיו יש לי כמה רגעים, כמה נפלא, ואני מנסה לצייר ושותה קפה, ואז אני מקשיבה ככה, מצד ימין, לדיבורים שעולים מהשולחן שלהם. עוד קודם אני מבחינה שהבלונדי קורא את עיתון "דבר" והשחור מזמין סנדוויץ' וגם הבלונדי, נדמה לי. ואני אומרת לעצמי שה"דבר" לא כל כך מתאים לו, ופתאום הוא קורא כותרת מהעיתון, והוא קורא בעברית בהיגוי ספרדי: נבחרה מיס תבל ב??ע?רו?ם! ואז השחור שואל: ב??ע?רו?ם? והוא מתקן אותו: מיס תבל ב??ע?רו?ם. והבלונדי, בהטעמה של כל הברה, עומד על שלו: בע?רו?-ם!
והשחור: לא, צריך לומר ב-ע?-רו?ם!
הבלונדי: לא, ב-ע?-רו?ם.
השחור: ב-ע?-רו?ם.
הבלונדי: ב-ע?רו?ם, יא מניאק, היא ע?רו?מ?ה, אז ב??ע?-רו?ם.
השחור: ע?-רו?ם.
וככה זה נורא הצחיק אותי, ורציתי לזכור את זה בשביל נחום, אז רשמתי לי את כל זה על הדף, וככה אני יושבת לי איזה חצי שעה, קצת נחה מהסיוט. שכחתי לציין שכאשר השחרחר נכנס, אמרתי לו שלום כי באמת פניו היו מוכרות לי. ובאיזשהו שלב, נדמה לי שעוד לפני הדיאלוג הזה על הע?רו?ם/ע?רו?ם, היה מין קטע כזה: הוא שולף קופסת סיגריות דנהיל ומציע לי, ככה שולח יד אל עבר השולחן שלי. אני לוקחת סיגריה, ואז אני שואלת אותו: היית בחו"ל? כי זה ברור לי שהוא היה בחו"ל, אז הוא אומר: כן. אני שואלת: איפה? באנגליה. הוא ככה נראה לי מוכר ולא מוכר, וזהו. ולא דיברתי איתו יותר. עד שפתאום, ככה עולה בדעתי, אחרי איזה חצי שעה, וזה כבר אחרי שקמתי ושילמתי ואני בשבוע שבו אני מחפשת דייר ומשפץ ושומר לחורבה הזאת, כדי לא לישון שם לגמרי לבד, כי זה רעיון של נחום, אולי בגלל רגשי אשמה, וגם הורי ביקשו שיהיה שם עוד מישהו אז חשבתי שאולי בחור כמוהו, שחזר עכשיו מחו"ל, ושנראה ככה מין נווד, אולי הוא רוצה לגור שם. ואני אומרת לו, כשאני קמה לצאת, אני אומרת לו: אתה מחפש מגורים במקרה? והוא אומר: לא. למה? ואני אומרת לו: אני מחפשת מישהו, ומתחילה לספר, ואז הוא מתחיל להתעניין, ואז אני מתחילה לומר: יש פולש, יש איומים. ישנו ההוא, קרימינל ידוע באזור ההוא, שמנסה לקחת ממני בכוח ובאיומים ובשרפות ובפלישות את החורבה שאני משפצת, אז אני צריכה מישהו שגם יעזור לי לשפץ וגם, ככה, ישמור בלילה.
***
מתוך "בית קטן בערבה", נובלה ראשונה מאת המשוררת רחל חלפי, המספרת על צעירה שמסתבכת עם עבריינים בעקבות שיפוץ ביתה. הנובלה, פרסום ראשון של יצירת פרוזה פרי עטה של חלפי.