אחרי שסיימו להקליט את האי.פי ואלבום הבכורה שלהם, The Drums חזרו הביתה לברוקלין והרגישו לראשונה איך זה להיות האאוטסיידרים של השכונה. בניסיון להיקלט מחדש ובכל זאת להתניע את הקריירה שלהם במקום שבו הכל קורה, הם חיפשו מקום להופיע בו וזכו לסירוב מנומסים יותר ומנומסים פחות. "בסופו של דבר, אנחנו חבר'ה פשוטים שאין להם מושג איך לנגן מול להקות שיש להן אלף מילים רק בשם שלהן", מסביר ג'ונתן פירס, סולן הלהקה, בראיון לוואלה! תרבות לקראת בואה של הלהקה לישראל. "יש בברוקלין תחרות קשה על התואר 'הלהקה הכי מוזרה באזור' והנה אנחנו, ארבעה חבר'ה עם שירי פופ כיפיים על גלישה. אז חיפשנו ובסוף מצאנו את המקום שבו כל מי שהיה חבר שלנו אמר לנו לא ללכת להופיע בו. הלכנו, היה מלא והיתה הופעה מצוינת".
נשמע טוב.
"יום אחרי זה המועדון נסגר. תמיד טוב להתחיל את הקריירה עם מיתולוגיה, לא?"
כמעט שנה וחצי לאחר מכן, הדראמז אכן לא מופיעים יותר במועדונים של ניו יורק, פשוט כי הם לא נמצאים שם לשניה. הם מופיעים באופן אינטנסיבי למדי בכל פסטיבל שמכבד את עצמו, כשהם מלווים בבאז שאפשר לשמוע מיפן ועד גני התערוכה בתל אביב, שם יופיעו ב-31 באוגוסט בועידת המוזיקה של היינקן, לצד LCD סאונדסיסטם ו-PIL של ג'וני ליידון. לא רע עבור להקה שהקליטה את שיריה בחדר השינה של הגיטריסט ג'ייקוב גרהאם - חברו הטוב ביותר של פירס - וזה שקיבל ממנו טלפון אחרי שפירס מאס בעבודות המזדמנות ובקריירה המוזיקלית שלו שלא המריאה. "צלצלתי אליו לפלורידה, שם הוא חי ואמרתי לו שנראה לי שאני תקוע", מספר פירס. "הוא אמר לי שנבוא אליו ונקים להקה. ככה הדראמז נולדו. בטלפון".
אל תפספס
השיחה בין פירס לגרהאם סגרה מעגל של כמעט 20 שנים, כשהשניים נפגשו בגיל 12 במחנה קיץ ללימודי נצרות. השניים נקשרו זה לזה והפכו לחברים הטובים בעולם, שמדברים על הכל מלבד על ישו. בגיל 15, הבין פירס שהשילוש הקדוש המועדף עליו הוא הביץ' בויז-רולינג סטונס-הסמיתס: "לא האמנתי בדת, זה לא דיבר אליי", הוא מסביר. "אבל חייתי בקהילה מאד מחמירה ונוצר קונפליקט שלא יכולתי להתמודד איתו. הסתגרתי בבית, שכבתי במיטה ורציתי למות. ואז, גיליתי את הסמיתס ופתאום הבנתי שיש אנשים לא פחות אומללים ממני ושהם אפילו שרים על זה. מאותו רגע כל דקה פנויה הוקדשה לכתיבה של שירים ומוזיקה. הרגשתי שוב שכדאי לחיות, שיש רגעים ששווים את כל זה".
מכאן, זה יכול היה להיגמר בשירים של אליוט סמית, אבל פירס נראה טוב מכדי לדקור את עצמו בחזה. במקום, הוא כתב להיטים מבריקים כמו "Let's Go Surfing", התשובה של האינדי האמריקאי ל"שיר הגלשן" של סנדרסון ואת "I Felt So Stupid", שנשמע כמו הטקסטים שאיאן קרטיס היה כותב אם היה לו פרוזק. כשמוסיפים לכך את האקט החי של הדראמז, מופע שמח, אינטליגנטי ומרענן כמו דלי הקרח שבא לתקוע בתוכו את הראש בחום הזה, מקבלים הרכב שהוא בדיוק ההיפך מהאומללות שפירס תיאר. "בכל הכנות, זה קרה בלי שהתכוונו", הוא מסביר. "בתת מודע, כשכתבנו והקלטנו, הצלחנו לאזן בין התחושות המאד קשות שאנחנו חשים בחיינו האישיים לעומת הרצון שלנו לבדר והאהבה הגדולה שלנו לפופ. אישית, אני לא אוהב שהמוזיקה היא אקסטרה עצובה או אקסטרה שמחה. איש של אמצע".
כלומר משהו שכולם יכולים לאהוב.
"ומה רע בזה? אמרו עלינו שאנחנו מוצר מתוכנת, כשבמציאות הקלטנו שירים בחדר שינה ובמטבח עלוב. אני גאה שעשינו הכל לבד ויצרנו אלבום גיטרות שהוא סנדוויץ' בין ליידי גאגא לג'יי זי, מבלי שלמדנו בכלל לנגן!".
"בכלל", הוא מוסיף, "יש שימוש לא נכון במונח 'פופ'. יש כל כך הרבה מוזיקה בחוץ שהיא פופ שהיא לא כסף גדול ונוצץ, אלא משהו טבעי, כיפי ועצמאי לגמרי כמו שאנחנו עשינו. אלו זמנים בהם אנשים נמשכים לחוסר שלמות וסולדים מאלבומים אובר-מופקים. אנשים חכמים יותר מאיך שהם מתנהגים ולכן הסאונד שלנו מדבר לרבים".
אל תפספס
הרצון של פירס לדבר עם קהלים רחבים ככל האפשר נראה כהכרזת מלחמה על האופן שבו תויגה הלהקה בלא מעט מגזיני מוזיקה ובלוגים, שלא הפסיקו לדבר עליה מאז יצא האי.פי "Summertime!" ואלבום הבכורה הקרוי על שמם. קראו להם "הלהקה הכי טובה שאתם לא מכירים" ואז "הלהקה שתעשה לכם את הקיץ" והם די בדרך לתואר "הלהקה הטובה בעולם". פירס מרגיש בנוח עם כל התיאורים האלו, יש רק מילת תואר אחת שמוציאה אותו מדעתו. "הייפ". "איזו מילה נוראית זו!" הוא אומר. "איך אפשר להגיד על הלהקה שיצרה הכל בעצמה שהיא הייפ? ברחנו מניו יורק לפאקינג פלורידה כדי לעבוד על האלבום, ברחנו בכוונה מכל סממן של מגניבות, כדי לא לדעת כלום על העולם. במשך כל הזמן הזה לא שמענו מוזיקה חדשה, לא הלכנו להופעות והיינו אבודים לגמרי במוזיקה של עצמנו. כשחזרנו, אף אחד לא רצה לדבר איתנו. אז עכשיו אנחנו הייפ?"
אבל אלו הפלטפורמות שקידמו אתכם. אתה חושב שבלי הבלוגים הייתם מצליחים ככה?
"תראה, דברים כמו טרנדים לא נוגעים לנו ואם הם בוחרים לעסוק בנו, אז שייהנו. אנחנו בעניין של חיים קלאסיים, נוסטלגיה, נצח המושג הזה, 'היפסטר' או איך שפאקינג לא אומרים את זה עוסק במה שכאן ועכשיו ואנחנו לא שם. אנחנו באופן מודע חותכים את עצמנו מהמרדף הזה. אנחנו לא אידיוטים, אנחנו יודעים שזה עולם שיש בו הרבה תשומת לב, אבל אנחנו מתרחקים מזה".
מצד שני, אתם כן להקה שאופנה היא חלק גדול מהמהות שלה.
"אני לא אוהב את המילה אופנה, כי היא מסמלת את הכאן והעכשיו. אני הרבה יותר מעדיף את המילה סטייל, שמסמנת משהו על-זמני. אנחנו לוקחים את איך שאנחנו נראים מאד ברצינות, כי זה חלק מהאמנות. אני חושב שעולם המוזיקה איבד את הרעיון של איך להקה צריכה להתנהג ולהיראות. אנשים חושבים שכל מה שמעניין הוא רק המוזיקה, שזה נחמד ואידיאולוגי, אבל הלהקות שאני אוהב כמו Orange Juice, או הסטרוקס הבינו את הרעיון של המוזיקה כחבילה מסוימת החל מהאופן שבו הם מתלבשים, דרך האופן שבו הם נכנסים לבמה ועד הקליפים שלהם הם יצירות אמנות. המון אנשים מסתלבטים על איך שאנחנו נראים, כשהם טוענים שזה נועד להסיט את תשומת הלב מהמוזיקה שלנו, אבל זה בדיוק ההיפך: עבורנו, עיסוק באופנה נעשה כי אנחנו לוקחים ברצינות את הנושא של להקה והווייב ההכרחי שיהיה ללהקה להקה בלי וייב זה פשוט דבר משעמם".
אל תפספס
אגב המילה "נצח", המילה הזו חוזרת אצלכם הרבה בשירים. אתם מרגישים שתהיו להקה שתיזכר עוד 20 שנים, נגיד?
"מצחיק שאתה אומר את זה, כי האלבום שלנו היה אמור להיקרא בתחילה 'Forever' ובסוף ויתרנו על זה. באופן אידיאלי, נמשיך לעשות מוזיקה עד שנעשה מוזיקה רעה ואז פשוט נוציא אוספים. המאזינים חייבים לדעת שאנחנו חושבים מחוץ לקופסה - אנחנו לא נוציא אלבום כל שנתיים רק כדי להיות שם, אלא מתי שהאנרגיה שלנו תגיד לנו. אבל יש לנו קו אדום בנוגע לפרישה"
והוא?
"כשנחשוב שאנחנו יודעים לנגן באופן מקצועי. זה הסוף מבחינתי".
כפי שאפשר להבין, פירס הוא אדם די רהוט ומנומק, עם חוש הומור דק ומודעות עצמית בכמויות הג'ל של יאיר לפיד. המודעות הזו היא תוצאה של קשר עין קבוע שהוא שומר עם אותו ילד בן 15 ששכב במיטה ורצה למות לצלילי הסמיתס; ילד שגם כיום, כחלק מאחד ההרכבים המדוברים בעולם, לא עוזב אותו. "היה לנו מזל גדול שהצלחנו לעורר תשומת לב, אבל זה לא אומר שהפכנו לאנשים מאושרים", הוא אומר כמעט בלחש. "זה אפילו הפוך לרוב. אתה חי כל הזמן עם החלום הזה של להגיע לאלבום, להגיע לסיבוב הופעות וכשהוא מתגשם, אתה רואה שאתה לא מרגיש טוב כמו שחשבת וזה מפחיד. לכן כששואלים אותי על העתיד אני מאד חושש לענות. אני מסביר שבקושי עם העבר הסתדרתי ועם הווה עוד פחות".
מכל זה, נשמע שאתה מפספס את חיי הסקס, סמים ורוקנרול שמבטיחים ללהקות כמותכן.
"אף פעם לא היינו להקת סקס סמים ורוקנרול, אני לא חושב שזה אפילו קיים. יצאנו לטור עם להקות שכל האימאג' שלהם היה כזה והם הכי חנונים, כאלו שהולכים לישון דקה אחרי המופע. בכלל, זה קונספט ישן שאולי התאים לסבנטיז. אנחנו מעדיפים לישון".
אז בנות ישראל יכולות להיות רגועות?
"המממ...בוא נגיד שכולן הולכות ליהנות".