על כנפי נושרים: אמנים ואנשי רוח שהצליחו למרות שנכשלו בבית הספר

"נשרתי מבית הספר בסוף כיתה ח'. הסיבות לפרידה היו שנראה לי מיותר לשבת בכיתה ולשנן חומר שלא ממש מדבר אליי, ללא שום מקוריות, להיות עוד תלמיד שנבחן על ידי הזיכרון שלו ולא על ידי הדמיון שלו. חשבתי שזה לא ענייני מה קרה בין קין להבל, העדפתי שיפתרו את זה ביניהם.

השיעורים היחידים שכן עניינו אותי היו ספרות, שם יכולתי להתבטא ושיעורי אנגלית, שעזרו לי להבין את פינק פלויד טוב יותר. גם הקודים החברתיים היו נורא ברורים: תקנה אופנוע או גלשן או שפשוט תישאר בבית.

אני העדפתי לכתוב שירים באולפן הביתי שלי מאשר לבלות עם חבורה שלא עניינה אותי. אז גם התחברתי לצייר רן בר לב שהפך לחברי הטוב ביותר עד היום ועשינו את האמנות שלנו רחוק מכותלי הבית ספר. במבט לאחור אני חושב שזו היתה הבחירה הכי מתאימה בשבילי".

*אביב גפן יופיע ב-3 בספטמבר ביוון כמופע פותח ל-U2.

הייתי תלמיד לא שקט בעליל, משהו שלא קשור דווקא לבית הספר, אני חושב שזה התחיל כבר בגן. הייתי מסוג האנשים האלו שלא יכול לשבת במקום אחד ואם ישבתי, אז לא הייתי מסוגל לעשות את זה בתנוחה אחת. האמת היא שגם נפלתי בזמן לא טוב להיות תלמיד בעייתי בו, כי אם הייתי תלמיד בעידן הזה, היו מסווגים אותי תחת לקות כלשהי. יש בזה משהו נורא מצחיק ונורא מעציב, כי אם היית פונה להורים ואומר 'תשמעו, זה המצב' ומסביר את הבעיות שלך, אולי היו עוזרים לי איכשהו. אבל אז ההורים האמינו יותר למורים מאשר לילד ולא היתה מודעות, אז לא היה לי סיכוי.

תמיד יש את האנשים האלו שמספרים על מורה שהאמין בהם ואיתו הם הלכו, אבל אצלי לא היה מורה שהאמין בי, אבל כן היו מורים שנורא הרשימו אותי. היה לי מורה אחד כזה ביסודי, שאני לא ממש זוכר את שמו, אבל הוא היה בן אדם מבוגר מאד וקלטת עליו שהוא אחלה בן אדם, לא המורה הרגיל. אני זוכר אותו לטובה, אפילו שלא למדתי שום דבר ממה שהוא לימד.

למרות הכל, בדרך מאד מוזרה, כן למדתי משהו מהתקופה שלי בבית הספר. זה לא מידע מסודר, אבל נשארו לי הרבה אינפורמציות משם. הבנתי את זה רק שנים מאוחר יותר, כשכבר הבנתי שכדי לדעת דברים אני צריך להיות אוטודידקט שהשלים פערים – פתאום קלטתי שמשהו בכל זאת, נפל לי לתוך האוזניים. נורא אהבתי למשל את השיעורים שעסקו בספרות ובאזורים ההומניים. אבל צריך לומר את האמת – כל המערכת היתה משמימה רצח. היה די כיף לברוח לחוף של אריק איינשטיין בשרתון הישן. לא שאני אי פעם אחזור על זה היום, אבל הימים האלו בים, תקופה הפרחחות התל אביבית שלי, היו טובים מאד.

בימים שנופלת לי בינה בקודקוד, יש רגעים שאני קצת מתחרט על איך שאני ובית הספר לא הסתדרנו. עם השנים אפילו נהייתי מה שההורים שלי היו, עם הדיבורים האלו על לעשות שיעורי בית שאני לפעמים שומע את עצמי אומר לילדים שלי. ברגעים האלו אני נבהל ועוצר את עצמי. אבל אני כן מודה שהייתי מתנהג אחרת לגמרי. אני מדמיין מה היה קורה אם הייתי כמו בקומדיות ההוליוודיות האלו, שאדם בגילי נהיה שוב בן 17. זה יכול להיות מאד מסקרן. מעניין איזו מוזיקה הייתי מוציא מכל זה"

"עזבתי את פנימיית 'הדסים' שבה למדתי באמצע כיתה י' ועברתי להתגורר בתל אביב בגיל 15 בלבד. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, לא היתה עוזבת את הלימודים. זו היתה טעות מוחלטת לעזוב את בית הספר. היום כשאני מדברת עם מורים אני אומרת להם 'אל תתנו לילדים לפרוש באמצע הלימודים'. אנחנו חיים בעידן שבן אדם צריך שתהיה לו השכלה ועבורי, עד היום, העובדה שלא למדתי היא קביים עבורי.

אבל מה שבכל זאת הציל אותי היה שהייתי אוטודידקטית. לימדתי את עצמי לבד אנגלית וצרפתית ואת כל הספרות הקלאסית. אי אפשר להסתובב כמו בור בעולם, בטח במקצוע כמו שלי. אבל לפני כן הייתי תלמידה איומה. במתמטיקה הייתי גולם מוחלט. שיעורים אף פעם לא הכנתי, לא ידעתי מה זה להכין שיעורים. במקום זה העדפתי לקרוא ולצייר".

*אלמגור תופיע בקרוב בקולנוע בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש"

"המורים לא ידעו כיצד להתמודד עם השאלות שלי והעדיפו שלא אהיה בסביבה. כבר אז ניבא לי ליבי את מה שאני יודע היום בשכלי - בבתי הספר בישראל הלימוד לחשוב הוא בגדר פנטזיה. בישראל מחמיצים את הייעוד המקורי שלהם וזה ללמד לחשוב. לשמחתי הרבה, כמעט ולא ביקרתי במהלך התיכון בבית הספר ובכך ניצלתי מהיעדר המחשבה השולט שם. במקום להשתעמם בשיעורים, העדפתי את מגרש הכדורסל ואת ספרי הפילוסופיה. לבגרויות למדתי לבד והצלחתי בממוצע גבוה.

בפארפרזה לדברים של הפילוסוף הגרמני הנס גאורג גדמר, אני יכול להגיד שבית הספר הישראלי מכיל מיזוג של אופקים צרים וטקסטים שרובם ככולם יצאו מבית המדרש של אידיאולוגיה מאוד ברורה ומצומצמת; ומצד שני מהמורים שקוראים את הטקסטים הללו, שהם במובנים רבים תולדה של אינדוקטרינציה חד גונית, חד תרבותית וצרה מאין כמותה".

* סייעו בהכנת הכתבה: עינב שיף ואייל דץ.