קפה

"תשב, תשב". זק?ן מכו?ער דחק ב?צעיר שיצא מאחורי דלפק בית הקפה החוצה אל החום שהכה בו, והפתעת שינוי הטמפרטורה נראתה בפניו. הוא היה מזוקן, חסר שיניים ומוזנח למראה. והוא אהב לחייך. לצידו ישב זקן נוסף, שבניגוד לחברו היה בעל חזות מוקפדת, כאילו רצה להיראות מכובד, אך גם שלא להגזים, שלא לקבל תשומת לב מיותרת. על ראשו היה כובע בארט בסגנון שפעם נחשב לצרפתי. הצעיר התעלם ממנו, התיישב בשולחן מרוחק, הוציא סיגריה והדליק אותה, עיניו כואבות מעייפות.

"הוא, יכול היה להיות שחקן", הזקן הציג את חברו ממרחק, שישב בשקט לידו, מלמל, חצי לעצמו, בכוונה מתפוררת כי התזמון היה גרוע: "מישהו רוצה לקנות דירה בראשון יחד עם האישה". עיניו התרוצצו בחשש והוא כבר הספיק להתחרט על מה שאמר. התעלמות האחרים נחה עליו כברכה. הם היו בערך בני שבעים.

יוזם השיחה צחק את צחוקו חסר השיניים והתיז מספר טיפות של רוק. ראשו וידיו חיקו את שפתיו נטולות הרסן, כאילו ניסה לתפוס בפיו את אותן טיפות ולקחת אותן חזרה. "הוא", הזקן הצביע על חברו, מציג אותו, "מספר את הבדיחות הכי מצחיקות ששמעתי. תשב, תשב. אני הבאתי אותו לפה בשביל לרשום את הבדיחות שלו. אתה רואה?". הוא הרים עט ודף, על חציו כתובות רשימות בכתב יד בלתי קריא.

"הכול אני רושם. אני סמי". הזקן הציג הפעם את עצמו ולא הפסיק לחייך, למרות שחניכיו לא אחזו בכלום והיו שחורות מעישון. לפרצופו התלוותה תחושה נעימה. הצעיר קם והתיישב בשולחן קרוב יותר. הוא לא הבין מדוע עשה זאת, אך הכסא שעליו התיישב בתחילה גילה נוף של שולחן חשוף וחיוור שקושט במאפרה ונר כבוי בלבד. בלתי אפשרי היה לעשן סיגריה נוספת באותו מקום.

הערב היה חם ומחניק. בית הקפה היה עמוס באנשים, אך רובם התקבצו בפנים, עיניהם תרות אחר פתח המזגן, צווארם מורם בצורה לא נוחה, מחפש את נקודת האוויר הקרה ביותר. בשולחנות בחוץ ישבו רק אלו שרצו לעשן. האוויר היה עקשן כילד הזורק עצמו על המדרכה בייאוש ומסרב לזוז.

"אתה עובד פה, לא? באמת מקום יפה. אתה חייב לשמוע איזו בדיחה. יש משהו, עוזר?", אמר ואז נעמד ונמתח. חולצתו של סמי היתה קטנה עליו במספר מידות וכשהתרוממה חשפה גוף גרום, שעיר, כהה מאוד ומלוכלך, טיפת זיעה נטפה מאפו על שפת כוס הקפה. הצעיר חשב שהוא מתכוון ללכת אך הוא נשאר עומד.

"תמיד יש, תשמע את זאת", אישר השני, מרים כף יד פתוחה. "איזה בן אדם, בנאדם. נכנס עם צפרדע על הראש לרופא".

צחוקו של סמי התגלגל בהנאה אך לווה בהד של ניסור ולאחריו יריקה. "ככה, עוד לפני שהוא מסיים אני כבר צוחק. נו נו, תמשיך".

"אז הרופא מסתכל עליו ואחרי שתי דקות שהצפרדע לא אומרת כלום, הא, לא, סליחה, הפציינט, הוא לא אומר כלום, אז הרופא שואל אותו, כן, במה אני יכול לעזור לך? אז הצפרדע עונה מלמעלה: תוריד לי כבר את הגידול הזה מהתחת".
הצעיר חייך.

סמי השתלט על צחוקו בעזרת עוד יריקה והסביר שאפילו הבדיחות הגרועות יוצאות אצלו מצחיקות.

"זה הכישרון", אמר הצעיר.

"נכון מאוד", ענה סמי, ולקח מספר מטבעות שהיו מונחות על השולחן, אמר שיחזור עוד מעט כי יש לו טלפון לעשות. הלך.

הצעיר הציע סיגריה לעוזר. הוא משך אחת מהקופסא והצית אותה אך הרגיש שאין עדיין סדר בדברים ושצריך לחדד את טיב היחסים לצעיר. "נפגשנו", אמר, 'לפני שנה אולי, אני והוא. כל פעם שהוא רואה אותי באזור הוא קורא לי ומזמין לי קפה. הוא רושם את הבדיחות שאני מספר לו".

"אז כולם מרוויחים", אמר הצעיר.

עוזר משך בכתפיו, "מה לעשות".

הצעיר הושיט את ידו לעבר גבו של עוזר אך משך אותה רגע לפני נגיעה. "הוא בחור טוב, אני מכיר אותו. הוא בא לפה הרבה, לפעמים מציק לאיזו תיירת אבל חוץ מזה באמת בסדר".

"אני ככה... האמת לא הייתי יושב פה אם הוא לא היה מזמין., איך אפשר, אני חי על אלפים חמש מאות בחודש, בקושי מספיק לחדר. יש לי בית בראשון, אבל האישה שם. אנחנו פרודים כבר חמש עשרה שנה. היא גרה עם הבן. הייתי מוכר אבל מה לעשות. אני ככה טיפוס שקט".

"דיברת איתם?".

"הם יודעים". עוזר הוציא מטפחת מהכיס וניגב את מצחו. "הבן שואל אותי מדי פעם אם אני עדיין גר בדירה המסריחה הזאת. הם יודעים אבל אני לא אוהב לעשות בלגן, טיפוס שקט. למרות שאולי ככה לעת זקנה...". הוא נאנח ולחש "כבר לא משנה".

בחור צעיר חסר בית הסתובב מעברה השני של הטרסה, שיערו ארוך מאוד ודמוי קש כהה, שחור, מלא נבואות זעם. הוא מילא לעצמו בקבוק מי עדן בדלק ועכשיו הוא מסניף אותו. הוא לובש ארוך ולמרות שבגדיו מרופטים חזותו הסבירה שהכול מתוך בחירה. החום, כך נראה, לא מפריע לו. הוא רק עומד מול האנשים בקפה, מחייך, מסניף, מחייך ומסניף.

הצעיר הכיר אותו אבל הזקן הביט בו מספר דקות, וכמו בציור, חיכה שמשהו ייפתח שם, יבוא לקראתו וייתן לו תמורה על הניסיון. אבל כלום. עוזר לא הבין את המתרחש אך חוסר האונים לא היה זר לו ולכן גם לא מורגש. כמו גף נוספת. אולי משום כך, פניו של עוזר נותרו חתומות.

"אני ממוצא אוסטרי", אמר עוזר, "אבל נולדתי בארץ. קשה פה לאנשים כמוני, אנשים אוהבים לעשות רעש. פגשתי איזה טיפוס צעיר, רוסי, אבל נראה משלנו, אולי גרמני, נראה ככה כמו נאצי קצת, יפה, גבוה. הוא אומר לי שאי אפשר לחיות ככה פה, שחייבים לעשות קצת בלגן בשביל שישימו אליך לב".

"אתה מי שאתה", אמר הצעיר וגירד מהקיר שזה עתה נצבע פיסת טייח.

"נכון מאוד", אישר בהתלהבות כבושה. "אתמול עצר לי האוטובוס ומאחוריי היתה אישה צעירה עם תינוק. אז נתתי לה לעלות לפניי ואז זה שאחריה היה ממש קרוב, אז גם לו נתתי. כשכולם כבר עלו, גם אני התכוונתי, ומה עושה הנהג: סוגר עליי את הדלת. אני שואל, נהג מה נראה לך שאתה סוגר ככה לאנשים את הדלת בפרצוף?".

"מה הוא אמר?", שאל הצעיר.

"'חלמת', זה מה שהוא אמר. אתה מבין, בסך הכול הייתי מנומס". הוא הצביע לרחוב, לעבר בחור בלונדיני וגבוה. "הנה, תראה, עוד אחד. אחח זה משהו". הוא לפת את כוס הקפה הריקה בחוזקה בידו, עיניו כחולות בהירות. הצעיר המשיך לקלף את הצבע מהקיר החיצוני, שמח שעבודת הצבע היתה רשלנית. הוא שנא את בית הקפה בכל מאודו והתמלא סיפוק רגעי משום שהצדק הפואטי היווה תשלום הולם לבזבוז הזמן שלו. אך הוא סילק מחשבה זו ממוחו לאחר שנתקף בתודעה עצמית מרוכזת. מחשבות הציפו את ראשו בזמן שעוזר המשיך והמשיך. מחשבות עכורות, בלתי נעימות אשר גרמו לו לתשישות. הוא חזר לזקן.

"ראית את התוכנית הזאת של הגרמנים?", עוזר שאל.

"'אפוקליפסה'? ההיא בצבע?", שאל הצעיר. הוא הביט במסניף הדלק ונלקח למחוזות אחרים. הצעיר הרהר בעוזר השב לדירת החדר שלו בסופו של יום, אולי מדליק טלוויזיה אם ישנה או קורא בעיתון, עובר ישר למודעות האבל או לתשבצים, מתקלח אולי או שותה שוב קפה, הפעם שחור, מקלל בליבו את האישה, את הילד, את סמי. הוא ינסה לשחזר את פרצופו הגרוטסקי בעל חיוך האימים של איש המי עדן מיד לאחר שהצמיד את הבקבוק לפיו. שם, בדירת החדר שהיא ביתו, הוא רשאי לחשוב מחשבות זימה, ולכעוס ולבכות ולפנטז על מה שהשיג ועל מה שיכל להשיג. הוא מקנן בדירתו, שם נמצאים חפציו, אלו שהיו יקרים ללבו ולא השאיר אותם מאחור .

אך הוא אינו יודע זאת ואינו עושה את הדברים הללו, וכחיה מאולפת כהלכה כבר שכח את תשוקותיו הכמוסות וחי את אלו של אחרים, שגם השאילו אותן מאחרים. איש המי עדן גירד בראשו, ציפורניו בשערו הסבוך. מתוך שינה כפויה התחכך אפו בספסל הקשה. הוא כיסה את ראשו בידיו, מגן עליו מאורו המסנוור של פנס הרחוב.

עוזר לא הבחין בחוסר תשומת הלב של הצעיר והמשיך. "בדיוק זה, שם אתה יכול לראות, שהם מחליטים לעשות משהו הם הולכים עם זה עד הסוף. מדויקים אתה מבין?".

הצעיר הנהן.

"וזה לא שאני מצדיק אותם. גם לי היתה שם משפחה, אבל אתה מבין שמה שהם עושים זה מאמונה שלמה, איכפת להם, יש נימוס".

הצעיר חש שמשהו משתנה בזקן ושפניו הקפואות שורטטו בקפידה. איך הבין את מראה הרחוב בעיניו שלו? העיר היתה עירומה כעת, והסביבה מיזגה עצמה איתו. ללא רצון (או התנגדות) הוא נאכל על ידי האטמוספרה והיא הפכה אותו למשהו אחר.

זבוב טיפס על כוס הקפה המוכתמת של עוזר. הזקן לקח את המצית, העמידה מאחורי הזבוב, ובלהבה בודדת, רגעית, שרף את הזבוב שנפל על השולחן. גוסס, הוא המשיך לרקוד על המשטח הלבן במשך שעה קלה עד שמת. הצעיר הביט פנימה, קיווה שהאנשים ילכו כדי שיוכל לסגור מוקדם עד כמה שאפשר. היו כאלה שביקשו חשבון מהמלצרית, אבל במקומם הגיעו אחרים, מבקשים מקלט מהחום.

כשהייתי קטן ניסיתי לחלק את עצמי לשתי ישויות,
לאף אחת מהן לא היה אופי קיצוני,
הן אפילו לא היו שונות או נבדלות בצורה משמעותית,
הייתי דומה לעצמי באופן כללי.
לפעמים הייתי מביט באותו מרחב בעיניים שונות.
הייתי במקום זר.

נולד ב-1985
גר בתל אביב
תלמיד המגמה לכתיבה של בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה