אנשים הם בסך הכל בני אדם

את הסרט הדוקומנטרי "קראמב" (94'), על אליל האנדרגראונד-קומיקס רוברט קראמב, משדרים בטלוויזיה מדי פעם. הקומיקס של רוברט קראמב מזוהה אולי יותר מכל עם הסיקסטיז הפסיכדליות, ודמותו נחרטה בזיכרון הקולקטיבי בזכות דמויות אלמותיות כמו פריץ החתול, Mr. Natural וכל אותן נשים מפלצתיות עם עכוזים תפוחים ושדיים ענקיים (ולפעמים גם ראשים של ציפורים). זאת לא תהיה הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה שהסרט ישודר, אבל נראה שמן הראוי להתייחס אליו דווקא עכשיו, כש"גוסט וורלד", הסרט החדש של הבמאי טרי זוויגוף, מוקרן בקולנוע. ולא בתור אקט יחצני חלילה (למרות שאם הייתי צריכה ליחצן דבר אחד בחיים שלי, הייתי בטח בוחרת ב"גוסט וורלד"), אלא כי שני הסרטים הללו הן יצירות אוטוביוגרפיות לחלוטין של זוויגוף, וצפייה בשניהם במקביל מרחיבה את הצוהר לעולמו הפנימי, שהוא עולמם הפנימי של כל האנשים שלא משתלבים באופן טבעי בחברה, אליה הם חשים מנוכרים לחלוטין (חוץ מבמקומות בהם היא משמשת קורבן לבדיחות הפרטיות של המתבונן בה מבחוץ).

למרות ש"גוסט וורלד" הוא סרט עלילתי על מערכת היחסים בין שתי נערות אחרי סיום התיכון, ו"קראמב" הוא סרט תיעודי על יוצר קומיקס מבוגר, שניהם עוסקים באותו נושא, וזה בכלל לא שייך לעובדה הכמעט טריוויאלית ששניהם קשורים לעולם הקומיקס ("גוסט וורלד" הוא אדפטציה קולנועית של קומיקס של דניאל קלווס). זוויגוף ניגש לעשיית סרט דוקומנטרי על רוברט קראמב אחרי שנים ארוכות של חברות. יש האומרים שקראמב הסכים שזוויגוף יעשה עליו סרט רק כדי לעזור לחברו להיחלץ מהדיכאון העמוק בו הוא שרה בו באותה תקופה. אחרי שרואים את הסרט מבינים שרק מתוך מערכת יחסים קרובה וארוכת שנים, שהזדהות עמוקה בבסיסה, היה אפשר ליצור סרט כל כך אינטימי וחושפני.

זוויגוף הוא לא דוקומנטריסט להוט וסקרן שמחפש לחשוף תופעות מעניינות, בדיוק כמו שהוא לא במאי קולנוע עלילתי שרוצה לספר סיפור. המניע היחידי של זוויגוף הוא לדבר את הטקסט של עצמו. את זה בדיוק הוא עושה דרך שלושת הסרטים היחידים שביים בחייו (הספק נמוך ליוצר בן 53, במונחים סטנדרטיים של תעשיית הקולנוע) – ב"גוסט וורלד" מבוססת דמותו של סימור (סטיב בושמי), שכמעט ולא קיימת בקומיקס, על זוויגוף עצמו; ב"קראמב" מתבטאת ראיית עולמו של זוויגוף דרך סיפורו של קראמב; ואילו לסרט הראשון שלו, סרט דוקומנטרי בשם "לואי בלואי" (85'), הוא הגיע לגמרי במקרה, כשבתור אספן תקליטי בלוז ישנים התאהב זוויגוף פתאום באמן בלוז משנות השלושים בשם האוורד ארמסטרונג והחליט לצאת לחפש אותו.

גם ב"קראמב" עושה זוויגוף מסע אחורה בזמן, במובן הזה שהוא חוזר ביחד עם רוברט קראמב לבית בו הוא גדל. תוך כדי מפגש עם שני אחיו ואמו (אביו העריץ נפטר, לשמחת כולם, ואילו שתי אחיותיו סירבו להתראיין לסרט) ועם אשתו, אשתו לשעבר, חברות לשעבר ועוד דמויות מפתח בחייו, אנו נחשפים למציאות החולנית והביזארית שממנה הוא נחלץ. קראמב עונה במדויק על כל הגדרה של המושג "גאון אקסצנטרי", ודרך המפגש הזה עם עולמו אנחנו אולי מבינים טוב יותר כיצד צמח עולם הקומיקס הקיצוני שלו. המשפחה של קראמב היא המשפחה הכי חולנית והכי לא מתפקדת שראיתם בחיים שלכם, לידה נראות המשפחות בסרטיו של טוד סולונז כמו משפחת וואלש מ"בוורלי". הסרט הוא בפירוש מציצני ואילו הוא לא היה נעשה על ידי זוויגוף אלא על ידי מישהו אחר, סיכוי סביר שניתן היה להגדיר אותו כסרט אקספלויטיישן. אך כמו שעבור קראמב וזוויגוף היצירה היא אקט תרפויטי, שלא צמח ממוטיבציות של אמביציה קרייריסטית, גם החשיפה האישית של שניהם לא נולדה מתוך רצון לספק את יצר המציצנות של הצופה, אלא מהווה עוד נדבך בתהליך ההתמודדות שלהם עם העולם המעפאן הזה שאנחנו חיים בו.

* הסרט "קראמב" משודר ביום רביעי, 23 בינואר, בשעה 20:35, בערוץ יס פלוס