נפילה חופשית: על להקת Freebass

בניסיון לשחזר את ימי הזוהר שלו, חבר פיטר הוק לאנדי רורק מהסמיתס ומאני מהסטון רוזס והקים את Freebass. חבל רק שהם צירפו סולן שמעורר עוד יותר את הגעגועים לניו אורדר

דנה קסלר
29/08/2010

ב-18 במאי השנה ציינו באנגליה ובעולם 30 שנה להתאבדותו של איאן קרטיס, סולן להקת הפוסט-פאנק הבריטית ג'וי דיוויז'ן, שנמצא תלוי בביתו, ערב נסיעתה של ג'וי דיוויז'ן לסיבוב ההופעות הראשון שלה בארצות הברית.

האירוע העיקרי לזכרו של קרטיס היה ערב מחווה שאירגן פיטר הוק - הבאסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך ניו אורדר - במועדון החדש FAC 251, שהוא פתח בתחילת השנה במנצ'סטר (כמה חודשים אחרי שיצא ספרו "איך לא לנהל מועדון", על חוויותיו המפוקפקות בתור אחד מבעלי מועדון ההסיאנדה המיתולוגי).

במלאת 30 שנה למותו של קרטיס אירח המועדון החדש, הממוקם במשרדים הישנים של הלייבל פקטורי (הלייבל של ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, ההאפי מאנדייז ועוד להקות מנצ'סטריות רבות), את הוק וחבריו שביצעו במלואו את אלבום הבכורה של ג'וי דיוויז'ן, “Unknown Pleasures”. זה מן הסתם היה אירוע מאוד אמוציונלי, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

עוד בוואלה!

השתלת הכליה היתה רק תחילת הדרך: טור אישי על היום שאחרי

בשיתוף האגודה לזכויות החולה
ברנרד סאמנר, בהופעה של ניו אורדר עם היבחרם להיכל התהילה של המוזיקה האנגלית, 2005(צילום: GettyImages)

מאז שניו אורדר התפרקו לפני כשלוש שנים – אחד הדברים העצובים ביותר שקרו בפופ הבריטי – מתאמצים חברי הלהקה למצוא את עצמם בלהקות חדשות, בינתיים לא הולך מי יודע מה.

ברנרד סאמנר, הסולן, הקים הרכב בשם Bad Lieutenant, ביחד עם פיל קאנינגהם, שהחליף את ג'יליאן גילברט בניו אורדר בשנים האחרונות (ולפני זה היה הגיטריסט של להקת הבריטפופ מריון) ועם ג'ייק אוונס, הסולן והגיטריסט של להקה לא מוכרת בשם רמבו אנד לירוי. אל השלישייה הצטרף סטיבן מוריס, המתופף של ג'וי דיוויז'ן/ניו אורדר, בתור חבר שלא מן המניין. אלבום הבכורה של באד לוטננט, “Never Cry Another Tear”, שיצא בשנה שעברה, היה לא רע, אבל גם לא ממש טוב. מיותר לציין שהוא לא התקרב לשום דבר שניו אורדר אי פעם עשו.

למרבה הצער אין שום סיבה להאמין שהלהקה החדשה של פיטר הוק – האיש עם הבאס בברכיים ומי שנטש את ספינת הדגל של מנצ'סטר אחרי 4 שנים בג'וי דיוויז'ן ו-27 שנה בניו אורדר – תהיה יותר טובה. מישהו זוכר את מונאקו?

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
פתאום קמו לתחייה. freebass(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כבר חמש שנים שפיטר הוק מדבר על ההרכב החדש שלו, Freebass, שעושה שימוש בשניים, ולפעמים שלושה, באסיסטים. הלהקה הוקמה על ידי הוק עם עוד שני באסיסטים מיתולוגיים ממנצ'סטר: אנדי רורק מהסמיתס (שנראה היום בול כמו כריס גריפין, הבן מ"איש משפחה") וגארי "מאני" מונפילד, מי שהיה אחראי לגרוב הרקיד של הסטון רוזס, ומאוחר יותר הצטרף לפריימל סקרים. הרעיון המקורי, כפי שניסח אותו הוקי בראיון ל"אן.אם.אי" לפני כמה שנים, היה שבכל שיר יהיו שלושה באסים: מאני ינגן את הצלילים הנמוכים, אנדי רורק את הצלילים שבאמצע והוא עצמו את הצלילים הגבוהים.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוקי דיבר על זה שכבר שכחנו מכל העניין. ואז, בחודשים האחרונים, פתאום קמו פריבייס לתחייה והוציאו שני ריליסים: אי.פי בשם “Two Worlds Collide” ואלבום בכורה בשם "It's A Beautiful Life" . אנדי רורק, אגב, השתתף בהקלטות של שניהם, אך פרש מההרכב כי עבר לגור בניו יורק, מה שאומר שהוא לא ישתתף בהופעות של הלהקה.
נתחיל באי.פי, אותו הקליטו פריבייס עוד לפני שהיה להם סולן קבוע, כך שכל אחד מארבעת השירים מושר על ידי סולן אורח אחר, שגם כתב את המילים. בגדול, הוקי שלח לחבריו קטעים אינסטרומנטליים ואמר להם לעשות איתם מה שהם רוצים – לשיר עליהם, להוסיף גיטרות, מה שבא להם. לפעמים הוא גם בא אליהם הביתה עם טכנאי סאונד ואולפן נייד והקליט אותם על המקום.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
חיפשו סולן ללהקה ומצאו את בריגס. עטיפת האי.פי(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

את השיר שפותח את האי.פי, “You Don't Know (This About Me)” האפל והדרמטי, שר טים ברג'ס, הסולן של השרלטנס (אם כי את הבאס של הוקי הרבה יותר קל לזהות מאשר את קולו של ברג'ס, שמתחיל להשמע כמו אנדרו אלדריץ' מסיסטרס אוף מרסי). את “The Milky Way Is Our Playground” הספייסי שר פיט וויילי, מקודקודי הסצינה של ליברפול בתחילת האייטיז וסולן להקת Wah!.

אחרי ההתחלה המבטיחה הזאת העניינים לפתע מקבלים טוויסט מפתיע. “Dark Starr” הוא קטע ספוקן-וורד של שבע וחצי דקות עליו נושא סופר הקאלט וסוחר החשיש הבינלאומי הווארד מארקס דרשה פסיכדלית עצבנית על השטן, על מרלין המכשף מאגדות המלך ארתור ועוד כל מיני דברים. ואז, ללא התראה מוקדמת, מתחיל טראק אלקטרוני בשם “Live Tomorrow You Go Down”, שמטיס אותנו לרייב בהסיאנדה, בו שר פיטר הוק בעצמו.

הבאס הנפלא של הוקי דומיננטי לאורך כל הקטעים – האמת היא שקשה לזהות את הטאץ' של מאני או רורק – וגם אם האי.פי המלא קצת מקושקש ולא מתחבר לכדי יצירה קוהרנטית ושלמה, הוא מכיל כמה שירים טובים ורעיונות מעניינים. סו פאר סו גוד. הבעיה היא שאחרי
ה-"Two Worlds Collide EP" החליטו פריבייס שנמאס להם מסטוצים ושהם צריכים להתביית על סולן קבוע.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אכזבה ענקית. עטיפת אלבום הבכורה של freebass(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הידיעות על כך שהלהקה של הוק, מאני ורורק מחפשת סולן, שפורסמו בעיתונות הפופ הבריטית ב-2005, מן הסתם הלהיבו לא מעט זמרים צעירים. לכן קשה להאמין שהדבר הכי טוב שהם מצאו הוא גארי בריגס, שהיה הסולן של שתי להקות אינדי בריטיות כושלות, The Strays ו-Haven. לא רק שהוא לא מתקרב בשום צורה לגדולה של איאן קרטיס, ברנרד סאמנר, איאן בראון, מוריסי או בובי גילספי – הסולנים הענקיים שהבאסיסטים של פריבייס ליוו במהלך הקריירה שלהם – הוא ממש בלתי נסבל.

אלבום הבכורה של פריבייס, "It's A Beautiful Life" , הוא אכזבה ענקית. “It's Not Too Late”, השיר הפותח את האלבום להיטי למדי, אבל קיטשי וחסר נשמה. השירים באלבום לא מספיק טובים, וגם כשרוצים להתנחם בסאונדים ובנגינה, בריגס הורס הכל. “The God Machine”, למשל, מתחיל מדהים – כמו שילוב מושלם בין הסמיתס לניו אורדר – אבל ברגע שבריגס פותח את הפה כל הקסם מתפוגג. לפני כמה ימים ראיתי פרק של "סופרנני באמריקה" בו האמא נהגה להזליף סבון נוזלי לתוך פיו של בנה הקטן בכל פעם שהוא התחצף. אני תוהה אם השיטה הייתה עובדת על הסולן של פריבייס.

להעיף את בריגס מפריבייס זה כמובן צעד הכרחי, אבל האמת היא שגם עם סולן אחר, פיטר הוק עדיין לא היה מצליח לייצר מוזיקה נפלאה כשל ניו אורדר בלי שותפו הותיק. וברנרד סאמנר, כאמור, זקוק להוק לא פחות.

זה שהם שונאים אחד את השני באמת לא משנה לאף אחד – גם הראמונז שנאו אחד את השני וסחבו עד הסוף המר. אין ברירה, חברים, זה הזמן לאחד את ניו אורדר.

פריבייס, "Two Worlds Collide EP" (לייבל: Hacienda Records)

פריבייס, "It's A Beautiful Life" (לייבל: Hacienda Records)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully