פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הולכים לעיבוד

      היציאה של הסרטים "נערה עם קעקוע דרקון" ו"ורוניקה מחליטה למות" היא סיבה טובה להיזכר בעיבודים אחרים לספרים. כנראה שגם כאן, צריך יותר מזל משכל

      בסוף השבוע האחרון יצאו לאקרנים, בצירוף מקרים מפתיע, שני סרטים, שהם עיבודים לספרים רבי מכר. "נערה עם קעקוע דרקון" של נילס ארדן אופלב מעביר לקולנוע את הספר הראשון בסדרת המותחנים המצליחה של סטיג לרסון השבדי. "ורוניקה מחליטה למות" של אמילי יאנג מעניק טיפול אמריקאי מלוטש למשל הרוחני של פאולו קואלו הברזילאי, כולל הבלונד של שרה מישל גלר בתפקיד הראשי.

      למרות הדמיון הנסיבתי בין הסרטים, מדובר בשני מקרים שונים בתכלית. "נערה עם קעקוע דרקון" הפך ללהיט בינלאומי, וגם יזכה בקרוב למחמאה ההוליוודית האולטימטיבית: גרסה דוברת אנגלית בבימויו של דיוויד פינצ'ר. "ורוניקה מחליטה למות" לעומת זאת זכה להפצה מקרטעת, קיבל ביקורות לא ממש מחמיאות וחלף מתחת לרדאר של רוב צופי הקולנוע ברחבי העולם. סיפורם של שני הסרטים מספק לנו הזדמנות להעלות כמה השערות לגבי מרכיבי המתכון הסודי שהופך עיבוד אחד לשוס, ואת האחר לכישלון מהדהד.

      אל תתעסקו עם המאסטרפיס

      אחד הכללים הידועים ביותר בתחום העיבודים הקולנועיים לספרות הוא להימנע מלגעת בספרים בעלי מעמד של יצירות מופת. במקרה הטוב ייצא מזה סרט ראוי שתמיד יחוויר לנוכח היצירה שהוא מבוסס עליה ולכן יישכח במהרה. או במילים אחרות, האם מישהו באמת זוכר את אחד העיבודים הרבים (ולעיתים הלא רעים בכלל) ל"דון קישוט" או ל"אי המטמון"?

      השיבה מהודו (imdb)
      הפך את א.ב. יהושע לבדיחה. "השיבה מהודו" של מנחם גולן (צילום: IMDB)

      במקרה הרע אי-הצלחתו של הסרט לשחזר על המסך את מורכבותו של המקור הספרותי תהפוך אותו לבדיחה. מנחם גולן למד את זה היטב על בשרו, כשהפך בשנת 2002 את "השיבה מהודו" המהורהר של א.ב. יהושע ל-B-movie מלודרמטי בוטה עם נטייה לפורנו רך. המבקרים שחטו את הסרט בחדווה רבה, והקריירה של גולן לא ממש התאוששה מאז.

      אם עיבוד יצירות מופת ספרותיות לקולנוע הוא לרוב מתכון לכישלון, דווקא יצירות בעלות ערך ספרותי מפוקפק זוכות לעיתים לפריחה מפתיעה בגרסתן הקולנועית. זה מה שקרה לדוגמה עם "הסנדק", יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה מ- 1972, שהתבססה על ספר טיסה לא מאוד מבריק של מריו פוזו, וגם עם "חלף עם הרוח", אולי הסרט ההוליוודי האולטימטיבי מ-1939, שהיה עיבוד לרומן פופולרי אך נטול ערך אמנותי של מרגרט מיטשל.

      הסנדק (imdb)
      ספר טיסה לא מבריק שעובד ליצירת מופת. הסנדק (צילום: IMDB)

      חפשו את הפעולה

      כאשר מורים לתסריטאות מבקשים להדגים לתלמידיהם את ההבדל בין כתיבה לקולנוע לכתיבה ספרותית הם אוהבים לדבר על פעולה. בספרות, במיוחד באגפים היותר איכותיים ונחשבים שלה, מה שנמצא במרכז העניינים הוא העולם הפנימי של הדמויות. הדמויות מנהלות מונולוגים פנימיים, משתכשכות עמודים על גבי עמודים בתוך זרם תודעה ובאופן כללי לא ממהרות להניף אצבע. בקולנוע לעומת זאת, הגישה הבלתי אמצעית לעולמן הפנימי של הדמויות חסומה בפני הצופים. הדרך היחידה לדעת מה שמתרחש בתוך נפשותיהן היא להסיק את זה מהפעולות הפיזיות שלהן. ההבדל היסודי הזה בין הקולנוע לספרות יוצר את אחד הקשיים העיקריים עבור העיבודים, והופך לעיתים דווקא את הספרים היותר איכותיים לבלתי ניתנים לטיפול קולנועי.

      זאת הסיבה שרוב העיבודים הקולנועיים המוצלחים מבוססים על ספרים שהפעולה וההתפתחות העלילתית הן מרכיב דומיננטי. דוגמה טובה לכך הם ספרי קומיקס ופנטזיה, שזוכים להיות מעובדים על-ידי הוליווד חדשות לבקרים, כשההצלחה האולטימטיבית היא טרילוגיית "שר הטבעות", שעובדה לקולנוע במהלך שנות האלפיים על-ידי פיטר ג'קסון. ג'קסון הצליח להעביר את ספריו של טולקין למסך באופן נאמן מספיק כדי לספק את מעריצי הסדרה, ועם זאת מרתק ואנושי מספיק כדי למשוך לקולנוע קהלים חדשים ואף לזכות באינספור מועמדויות ל"אוסקר".

      עטיפת הסרט שר הטבעות אחוות הטבעת (imdb)
      ההצלחה האולטימטיבית של עיבוד. "אחוות הטבעת" מתוך טרילוגיית שר הטבעות (צילום: IMDB)

      הזכות לאי נאמנות

      אמנם פיטר ג'קסון הצליח כנגד כל הסיכויים ליצור עיבוד קולנועי נאמן ל"שר הטבעות", אבל בהרבה מקרים אחרים השאיפה להיות נאמן למקור הספרותי דווקא פועלת נגד הסרט. הסיבה היא לרוב טכנית: סרט קולנוע נמשך ברוב המקרים בין שעה וחצי לשעתיים. ספר ממוצע מכיל לרוב מאות עמודים, ומותאם לצריכה שנפרשת לאורך זמן. ברוב המקרים הנסיון לדחוס בתוך סרט באורך סטנדרטי את כל הארועים שמתוארים בספר נדון לכישלון. וגם אם מצליחים לשחזר בסרט את המהלך העלילתי המדוייק של הספר, נשאלת השאלה למה בעצם צריך את זה, כשיש את הספר. בחלק גדול מהמקרים, עיבוד קולנועי בעל ערך העומד בפני עצמו הוא כזה שליוצריו יש יכולת לעריכה יצירתית או אפילו האומץ לא להיות לגמרי נאמנים למקור.

      סרטיו של סטנלי קובריק, אחד מהבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע, הם דוגמה טובה לגישה הזאת. רוב הסרטים של קובריק התבססו אמנם על מקורות ספרותיים, אך תמיד התעקש להתאים את החומר לסגנון האישי היחודי שלו. כאשר ביים ב- 1980 את "הניצוץ" על-פי ספרו של סטיבן קינג, קובריק הסתכסך עם קינג על כל דבר, החל מהליהוק של השחקנים הראשיים וכלה בויתור על אלמנטים עלילתיים משמעותיים בספר. קינג אמנם נשאר לא מרוצה מהסרט ואף יצר בסוף שנות ה- 90 גרסה טלוויזיונית משלו, אבל הסרט נחשב היום ליצירת מופת בלתי מעורערת של ז'אנר האימה.

      הניצוץ/ סטנלי קובריק (imdb)
      היה שווה לקובריק להסתכסך עם סטיבן קינג. "הניצוץ" (צילום: IMDB)

      זה עניין של מזל (וגם קצת כישרון)

      למרות כל האמור לעיל, חשוב להדגיש שלכל דוגמה יש את הדוגמה ההפוכה, ולכל השערה יש השערה שסותרת אותה. גם סרט המבוסס על יצירה ספרותית שהוכיחה את עצמה, יקום ויפול על מידת ההשראה של היוצרים שלו, הקסם של צוות השחקנים שלו ואלפי בחירות נכונות ושגויות שכל הנוגעים בדבר יקבלו במהלך עשייתו. באופן הזה, ולמרות היתרון השיווקי המסויים, עיבוד קולנועי אינו שונה בסופו של דבר מכל יצירת אמנות אחרת. מעבר לכל הנתונים האובייקטיביים, התחושה היא שכן כישרון או לא כישרון - הצלחתו או כישלונו של עיבוד קולנועי הם בסופו של דבר בעיקר עניין של מזל.