האם ייתכן ש"מחוברים" תתגלה כמוצלחת יותר מ"מחוברות"? מעטים האמינו שהגרסה הגברית, שעלתה אמש (ראשון) ב-HOT, תצליח לעמוד בקריטריונים הגבוהים שקבעו הנשים בעונה הראשונה, אבל מתברר שהגברים בוכים לא רק בלילה. מסתבר שגם אנחנו סמרטוטים רגישים ומגלומנים מופרעים, ושפתיחות אובססיבית היא לא נחלתן של נשים בלבד. אמנם בתור גבר הובכתי מעט לצפות באחיי משתפכים לעיניי המצלמה בכזו כנות, אבל מהר מאוד המבוכה התחלפה בעניין ובסקרנות, וההשוואה הבלתי נמנעת בין הגרסאות הפכה לשיעור חשוב על ההבדלים בין הג'נדרים.
באופן אירוני, מתברר שחשיפת חולשות יותר הולמת את הגברים. למעשה, היא אפילו מחמיאה להם. בעוד אצל הנשים זה נתפס כחולשה והתבכיינות פתטית, אצל גברים זה דווקא סימן לחוסן נפשי. הנשים ב"מחוברות" נתפסו כקורבן של רגשותיהן, ויצרו את התחושה שהן חסרות יציבות, מושפעות בקלות מהאירועים ונסחפות אחר האמוציות. אי אפשר לומר שהגברים מודעים יותר, אך הם בוודאי שכלתנים יותר ומנתחים את המציאות בצורה קרה, רציונלית וחיננית. הסיבות לכך טמונות במשתתפים עצמם. מדובר בחמישה גברים מאוד ורבליים, כולם אנשי מילה רהוטים שיודעים לתאר בצורה כובשת את המורכבות בסיטואציות שעלולות להיראות בנאליות (זו גם הסיבה שבגינה דנה ספקטור היתה הדמות הכי מרתקת בעונה הראשונה).
אבל ככל שהסדרה מתקדמת מתברר שההצלחה של "מחוברים" היא מעבר לדמויות הרהוטות. הרי גם לואיס אדרי, הנער מהפנימייה במצפה רמון, מצליח לרגש בכנות שלו, על אף שאינו מצויד בלשון עשירה. היתרון של הגרסה הגברית הוא הפער שבין הציפיות החברתיות מחמשת זכרי האלפא לבין הרכות הפנימית שפורצת מהם לעיני המצלמה. מרגש לגלות איך חמשת המאצ'ואים - שמזגזגים בין היותם אבות קרייריסטים, גברים שאפתנים וזכרים גאוותנים מתגלים כרכיכות בכייניות. איכשהו, הם מצליחים לצאת גם מזה עם פאסון. זה מה שהופך את "מחוברים" לאתגר גדול יותר, ובוודאי מסקרן יותר.
בחמשת הפרקים הראשונים נוכחות המצלמה עדיין מורגשת מדי וחסרונות הז'אנר בולטים. השאלה שעולה כל הזמן היא למה הם צריכים את זה, אבל התשובה ברורה: כולם נרקיסיסטים, אגוצנטריים ומכורים לתשומת לב. בינתיים יש תחושה שהמשתתפים מודעים מדי לציפיות מהם (זכר לעונה הראשונה), מקצינים סיטואציות כדי לייצר סביבם דרמות ועניין, ואף יהיו מוכנים להביך את קרוביהם כדי ללבות מריבות וליצור סצינות "איכותיות". זה קצת צורם, אפילו מעט שפל, אך בהמשך, כפי שקרה ב"מחוברות", נלמד להתעלם מסיפור המסגרת, להתחבר לדמויות, להשלים עם המגבלות שלהן, ולטפח את השנאה לשנואים ואת האמפתיה לחביבים. הרי ההתמכרות לסדרה היא בלתי נמנעת. מלבד לחטטנות, למציצנות, לשיפוטיות ולמימד הרכילותי, הצורך העיקרי שלנו הוא ברור: להתחזק על חשבונן של צרות של אחרים.
מה שבטוח, לעת עתה מסתמן כוכב בלתי מעורער ל"מחוברים", הלא הוא רן שריג. מה נאמר, הבחור אליל. כל דקה איתו משעשעת יותר מקודמתה, ומעלליו של התסריטאי החרמן, הסטלן והכריזמטי מהווים את גולת הכותרת של הסדרה. מצד אחד הוא מבריק ומדויק, דומיננטי וחזק, אך במקביל הוא לא מסתיר את היותו אל בנדי מודרני, קורבן של הסיטואציה שכרה לעצמו וסמרטוט של בנותיו ונשותיו. גם שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", הוא דמות מסקרנת, ועל אף שהמגלומניה שלו מעוררת אנטגוניזם, קשה להישאר אדיש לנסיבות חייו הייחודיות, ללשונו החדה ול"דרמה של הילד המחונן". הסופר דודו בוסי וההייטקיסט ישי גרין משלימים תמונה מעט תל אביבית מדי, קצת ברנז'איסטית מדי, אבל מספקים את הגיוון הנדרש.
גם בעונה הנוכחית דמויות המשנה יספקו את הערך המוסף. "מחוברות" התהדרה באייל שני של מירי חנוך, א' של ספקטור ואמה של חנה, אבל העונה אנחנו מקבלים את נשותיו של בוסי (נטלי עטיה היא רק אחת מהן) ואת ערן סבאג, את בת זוגו (החמצמצה) של שריג, את אשתו של גולדן (שמגיעים לה כל השבחים), ואת חבריו הפרחחים של אדרי מהפנימייה (הלב נכמר). גולת הכותרת היא הילדים של גולדן ושריג: כולם חכמים, מקסימים ומעוררי אימה בו זמנית, בדיוק כמו האבות שלהם. בלית ברירה נמשיך לעקוב אחר התפתחויות נוספות.