ההצגה חייבת להימשך?

צביעות תרבותית ותבוסתנות שמאלנית

בסירוב שלהם להופיע בהיכל התרבות באריאל, מוותרים יוצרי התיאטרון על הזדמנות חשובה לעשות כבוד לאמנותם ולקדם את השינוי שהם כל כך מייחלים לו. אריאל קריל אוף ברודווי

אריאל קריל

ככל הידוע יהושע סובול מעולם לא אסר על מכירת "ויסקי זה בסדר" או "שתיקה", שני הרומנים שכתב, בחנות הספרים באריאל. גם יוסי פולק ככל הנראה לא התנה את השתתפותו בסדרה "נבלות" בכך שלא תופיע בשירות ה-VOD של מנוייHOT בעיר. ואילו רמי הויברגר, סביר להניח, לא דרש שרשת תשדר רעש לבן לצופיה שמעבר לקו הירוק בזמן ששאר בית ישראל מתענגים על "קצר משפחתי".

מה, אם כן, קרה שדווקא כשהתיאטרון החליט להגיע לעיר, הודיעו שלושתם, ביחד עם עוד כמה עשרות מחבריהם, שבחגיגה הזו הם לא מוכנים לקחת חלק? למה ספרות וטלוויזיה יכולים, מבחינתם, לעבור את צומת כפר קאסם ואילו אמנויות הבמה – לא?

טוב לדעת (מקודם)

אל תתפשרו על חיי מין לא מספקים: כך תשפרו את הביצועים

לכתבה המלאה

הו, המצפון

ההנחה הסמויה שנדפה מדבריהם של רוב בעלי הטורים שתמכו במכתב הסירוב המדובר היתה שהתיאטרון הוא נזר האמנויות, מלכה שכל מי שנכנס בהיכלה זוכה אוטומטית בתווית הנכספת של "בן תרבות". אחרת, אי אפשר להבין מדוע הזדעקה מקלדתם דווקא עכשיו – כאילו שהמחזות שיועלו בהיכל התרבות באריאל הם אלה שיכשירו סופית את השרימפ בן 20 הקילומטרים שמזדקר לו אל תוך הרי שומרון – ולא קודם לכן, כשנפתחה חנות הספרים בעיר או כשהותקנה באחד מבתיה האנטנה הראשונה. מיותר לציין שזו כמובן הנחה מופרכת. ביום שבו תידרש תעודת יושר מכל באי התיאטרון – שלא לומר מנויי הפילהרמונית והאופרה – בתל אביב, האולמות בעיר יהיו ברובם ריקים.

חלק מהחותמים, לעומת זאת, טענו שהם מסרבים להופיע באריאל כי הם אינם מוכנים להנעים את חייהם של מי שאינם שמים לב שחיים אלה כרוכים בהתעמרות בלתי פוסקת בחייהם של מאות אלפי פלסטינים. אלא שאם כך, אז גם הספרים שהם כותבים והסרטים ותוכניות הטלוויזיה שבהם הם משתתפים לוקים באותו חטא של הנעמת שעות הפנאי של אנשי הצמוד קרקע שמעבר למחסום. מבחינה זאת, גם כאן וגם כאן, אמור היה המצפון שכה יקר להם לא להרגיש זך ומצוחצח במיוחד.

אלא אם כן, כמובן, בקרב אנשי התיאטרון מצפון הוא איבר פיזי (ולא רק הנחת עבודה, שלא לומר מילה ריקה, כפי שהוא אצל יתר בני האנוש); מעין אפנדיציט שכזה שמושתל בגופם בבתי הספר למשחק ושנוח להזדהם בכל פעם שהם חוצים קו ירוק. שכן, זה הבדל היחיד בין הדרך שבה עד כה צרכו באריאל את יצירותיהם של חותמי המכתב המדובר לבין זו שעכשיו עומדת על הפרק: העובדה שעתה, כשמדובר בהצגת תיאטרון, הם נדרשים להופיע בשר ודם (ומצפון, מסתבר) מול קהלם, ולא תחת כסות של אותיות מודפסות בספר או מרקע מרצד מול העיניים.

פנים מול פנים

במילים אחרות, מותר התיאטרון מיתר האמנויות בכך שהוא שם את השליטה באופן הפצתו בידיהם של השחקנים. או במילים פחות מנופחות – השחקנים צריכים להיות נוכחים במקום כדי שתהיה הצגה ולכן גם יכולים לבחור לא להיות. זה מקור כוחם, זה מקור כוחו של התיאטרון.

אלא שגם המזל"ט החדיש ביותר של חיל האוויר יתקשה למצוא את הפלסטיני שחייו יוקלו בזכות סירובם של אי-אלו שחקנים ומחזאים להגיע בגופם לאריאל (בצלליתם המרצדת ובמילותיהם הם הרי כן מגיעים). כי רצה הגורל וישראל היא מדינה דמוקרטית ודמוקרטיה מושתתת על שכנוע: רק באמצעותו יתכן שינוי, לרבות בערך שמיוחס לחייו של הפלסטיני הסובל בציון. וכדי לשכנע – מה לעשות – צריך לדבר.

מקור כוחם של שחקני תיאטרון טמון, כאמור, בכך שלהבדיל מאמנויות אחרות, יש בינם לבין קהלם מגע בלתי אמצעי. היחסים בינם לבין היושבים באולם אינם מתווכים דרך דפים או מסכים אלא הם ישירים, פנים מאופרות מול פנים משתאות. ולפיכך, עומדות בפניהם שתי אפשרויות: לנתב את כוחם זה אל עבר האיבר האובר-רייטד שנקרא מצפון ולהימנע ממפגש בלתי מתווך עם קהל שהם אינם מסכימים עם דרכו בחיים; או להשתמש בכוחם כדי לשכנע את הקהל הזה ולהוביל לשינוי שהם כה מייחלים לו.

שקט, כאן ימנים

חותמי המכתב בחרו כידוע באופציה הראשונה. אלא שבמקום לנצל את הכוח שבדרך כלל אין להם (כשמדובר בספרות או בטלוויזיה או בקולנוע) לטובת חרמות שרק מבצרות את המוחרמים בעמדותיהם, מוטב היה אילו שחקני התיאטרון היו מתעלים אותו אל עבר אותו דבר פשוט שהשמאל הישראלי שכח מזמן שעומד בבסיסה של אותה הדמוקרטיה שבדגלה הוא אוהב להתהדר: לשכנע את הבלתי משוכנעים. כן, כן, לדבר עם עמך ישראל בעל זכות ההצבעה ולא רק עם אנושות הפסטיבלים בעלת מימון ההפקה.

בידי השחקנים והמחזאים נפלה הזדמנות גדולה: לנצל את הבמה שניתנה כדי לדבר ישירות עם קהל שבדרך כלל נפרד מהם עם הכתוביות, כדי לא להיעלם לו לטובת הפסקת פרסומות. אילו לא היו מסרבים להופיע בפניו, הם היו יכולים, למשל, לצאת מאחורי הקלעים בסוף ההצגה ולשוחח איתו, לגרום לו להקשיב להם, לעשות את מה שאזרח מעורב אמור לעשות – לשכנע בצדקת דרכו. או, לפחות לנסות, שזה כבר עדיף על אותה תבוסתנות שמשלה את עצמה שדווקא חרם הוא מה שיגרום למישהו לעזוב את ביתו, את גפנו ואת היכל תרבותו החדש.

כי הרי אין שטות גדולה יותר מהדרישה של הימין להפריד בין פוליטיקה לתרבות. אלא שסירוב השחקנים להופיע באריאל מקדם בדיוק את ההפרדה הזו: הוא ממשיך את האילמות הרופסת שאחזה בשמאל הישראלי בשנים האחרונות ומותיר את הבמה הציבורית לימין בלבד, שרק מייחל לכך שלא יזכירו לו שיש פלסטינים מעבר לגדרות. ומי כמו אנשי התיאטרון אמור לדעת שאין שחקן גרוע מזה שאינו נלחם על מקומו על הבמה?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully