תש"ע היתה שנה סוערת במוזיקה המקומית. בין אם אהבתם או שנאתם את מלחמת התרבות שהציג השנה שוק המוזיקה, דבר אחד בטוח משעמם זה לא היה. זה נהיה קצת משעמם לאחרונה, כשכל העסק החל להירגע והעיתונים כבר סחטו את הכותרות בכוח, אבל בתש"ע קרה פה דבר נפלא - שוק המוזיקה הישראלי סיגל לעצמו, סופסוף, איכויות רוקנרוליות של ממש. בשלוש מילים: תככים, לכלוכים וסלסולים.
מסתבר שזה מה שקורה כשיוצאים מחושך לאור או לפחות כשמחליפים רוק טרחני בפופ קצבי. הכל נהיה יותר שמח והרבה יותר מהיר. בתש"ע, המוזיקה הישראלית התחילה להתנהג בהתאם - היום היא תוססת ודינמית והתעשייה שסביבה מתנהלת באופן מפוכח. זו תעשייה שהבינה שעדיף לתת כוח לרדיו המסחרי ולגמד את זה של הציבורי, תעשייה שיודעת ששיר טוב לא יעשה לעצמו את יחסי הציבור, תעשייה שמטפחת אייקונים שלא מפחדים לעשות צרות, תעשייה שמבינה שתדמית היא עניין ראשון במעלה בעסק הזה ושעידן הגולדסטאר והסנדלים מת מזמן.
אם נדמה לכם שכל האמור מתייחס רק לעולם הים תיכוני אז אתם צודקים, אבל לא לגמרי. הפופ הים תיכוני פורח, וזאת עובדה. אבל גם במיינסטרים שאינו ים תיכוני יש שחקנים חזקים, והם לומדים מהר. חוקי המשחק של המוזיקה המקומית, שקפאו לזמן ארוך מדי, נכתבו השנה מחדש במהירות מפתיעה. במקרים כאלה כל הקודם זוכה, והפאסון הלא מתנצל של כוכבי הפופ הים תיכוני הקל עליהם לנצח במשחק הזה. ההפנמה שלהם היתה זריזה, יש הטוענים זריזה מדי; מסחררת. לרגע היה נדמה שיש אותם, המצליחים, וסביבם שוק אדיר של פראיירים. ואכן, פראיירים לא חסרים במוזיקה הישראלית, אבל מבט מקרוב מבהיר שכוכבים גדולים זרחו השנה גם מחוץ לזירה הים תיכונית. ההופעות של אסף אבידן ושלומי שבן, סולד אאוט באופן עקבי, מעידות על כך. נכון, אין להם את האוטו הכי יקר ואת רינגטון השנה. סביר להניח שאין להם בכלל אוטו. אבל את סטטוס הסטארים ואת החיבוק החם של הקהל יש גם להם, ובווליום גבוה.
אל תפספס
המועמדים השונים במצעדי השנה מוכיחים שלמרות הסטיגמה הממוסחרת שהודבקה לתש"ע, היא היתה שנה מגוונת. לצד פריחתו המבורכת של הפופ הים תיכוני, שבזכותו קיבלנו את המלודיה הבלתי נשכחת של שיר השנה "ערב טוב" ויוצרים מזן חדש כמו דודו אהרון ומשה פרץ, הרדיו ניגן השנה גם פופ אחר. סאבלימינאל ודנה איטרנשיונל חרכו את המצעדים עם "עלי" הממכר, להיט פופ אורבני שאינו נופל באיכותו מהפצצות של טאיו קרוז שמייצרות היסטריה במצעדים בחו"ל. גם אברהם טל עשה חיל, עם שירי פופ יפים ומופקים לעילא.
הרדיו פירגן גם לפופ הנשי-אישי של דניאלה ספקטור וקרולינה, אהב את הרוק-פופ המעודכן של ליבי רן ואת זה השובב של אפרת גוש. תש"ע קימבקה באהבה שמות גדולים כמו הדג נחש, שחזרו השנה עם עוד אלבום שהצליח להיות פופולרי ופוליטי כאחד, ונתנה הזדמנויות הוגנות ליוצרות כמו נינט, שהלכה למקום ניסיוני ואמיץ. והיו עוד: שני יצהרי זיגזגה יפה על קו התפר שבין מירי מסיקה לשרית חדד, אורן ברזילי נחשף בפרוייקט אינדי ייחודי, גבע אלון יצא לחפש שורשים באמריקה, הג'ירפות יצאו לחופשה מוזיקלית בהודו והבלקן ביט בוקס, כהרגלם, מצאו השראה בכל מקום ועשו ממנה ממתקים.
אל תפספס
הפופ תמיד ישלוט, זה טיבו. אבל הטריק של תעשייה מוזיקלית מתפקדת הוא לרפד את הפופ הזה בהרבה מוזיקה אחרת ולתת לזמן לעשות את שלו. בסופו של דבר, היא תחלחל מהחוץ לאמצע. ולכן הפריחה הים תיכונית החזירה את המוזיקה הישראלית למסלולה הטבעי. היא איפשרה לשונה ממנה לבלוט ולהצליח, והיא עשתה כאן סדר: העולם המשמים, המדוכא והמפוזר הפך השנה למסודר, ייצרי ויצירתי. ועל כזה שינוי אומרים רק דבר אחד: תודה.