פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדי עופרת מצוקה: על "שלום כיתה ב'" של נטע לוי

      סרטה של נטע לוי, "שלום כיתה ב'", הוא דיוקן של ישראל 2020 היום, כשהיא עוד בבית ספר. התמונה לא מלבבת אבל הענווה של הסרט דווקא כן

      מתי ילדים מתחילים להתקלקל? האם זה כשהם לומדים שיש אני ויש לא-אני? או כשהמילה "שלי" תופסת משמעות וזכות ווטו? הסרט "שלום כיתה ב'", ששודר אמש (שני) בערוץ yes Doco, תופס את הילדים מושאי התיעוד שלו בשלב מאוחר יותר מרכישת שפה אבל מוקדם מספיק בתהליך רכישת מושגים כמו "מלחמה", "שואה", "יהודי" ו"ערבי".

      מתוך "שלום כיתה ב'" (יח"צ)
      המצלמה ניצבת בכיתה, לא מתערבת ולא חודרנית אבל קולטת כל שבב של חומר טעון שנפלט לחלל האוויר. מתוך "שלום כיתה ב'" (צילומים: יח"צ)

      להבדיל מ-"7 אפ" – הפרויקט השאפתני שמתעד כל שבע שנים את התפתחותה של קבוצת ילדים בריטים, מגיל 7 ועד היום (ב-2012 יהיו הילדים בני 56) – "שלום כיתה ב'" הוא צנוע הרבה יותר ועוקב אחרי קבוצת ילדים הלומדים בבית הספר "תל נורדאו" במרכז תל אביב, מתחילת שנת הלימודים בכיתה ב' ועד לסופה.

      נטע לוי (דוקומנטריסטית שאחראית גם לסרט המקסים והנוגע ללב "האישה מהבועה") היא יוצרת בעלת ענווה בריאה. ב"שלום כיתה ב'" ניכר כי היא מכירה בזה שילדים בני 8 הם ספוגים רגישים ולהגניים ונזהרת בכבודם ובפרטיותם. המצלמה שלה ניצבת בכיתת הלימוד של "תל נורדאו", לא מתערבת ולא חודרנית אבל קולטת כל שבב של חומר טעון שנפלט לחלל האוויר בתמימות ילדים.

      לוי נצמדת כמובן מאליו בעיקר לתלמידים הצבעוניים יותר שלומדים בכיתה – אלפרדו הפיליפיני, דוד הסיני, ג'ליל הערבי נוצרי וכריסטינה הפליטה הטרייה שמגיעה מאשקלון לתל אביב בתחילת מבצע "עופרת יצוקה". על כל האינטראקציה הרעשנית והכאוטית הזו מופקדת מירב המורה – צעירה מתוקה, לבבית וצעקנית משהו, שמדברת עברית תקנית ויפה ולא רואה אדם מאדם דם מדם. היא המורה שהייתם רוצים להפקיד את האוצר שלכם בידיה – אם רק מערכת החינוך היתה מציעה תוכנית לימודים שפויה יותר ותשובות טובות יותר למורים, לדוגמא:

      מירב המורה: "רק ליהודים עושים ברית מילה".

      ג'ליל בתדהמה: "אז למה חתכו לי?!".

      מתוך "שלום כיתה ב'" (יח"צ)
      לוי לא שולחת אצבע מאשימה, ואולי בבחירה הזו יש משהו עדין. מתוך "שלום כיתה ב'"

      בתחילת "שלום כיתה ב'" ג'ליל הוא פטפטן וטוב לב, חוגג בעליצות את חג המולד והעלבון הכי חמור שמופנה כלפיו הוא "ראש כרוב" וגם זה בבדיחות הדעת. כמו אבא שלו – שמעיד שלא ידע שהוא ערבי בכלל עד שמלאו לו 8 – גם ג'ליל, שנמצא בכיתה מבלבלת ופלורליסטית, לא מייחס חשיבות לפרטים הקטנים האלו. עד שמתחילה "עופרת יצוקה". מרגע זה הוא הופך למופנם יותר ויותר, שומר את דעותיו לעצמו ומבין בחושי שורד שעדיף לו להיצמד לכל שאר המסומנים בשפה או מראה שונים בכיתה.

      כריסטינה הוורבאלית והמוחצנת נושאת מונולוג עמוס טלאי מידע מבולבלים שאם לא היה מעציב היה מצחיק: "ג'ליל הוא ערבי אז אני לא מדברת איתו. לא ידעתי שהוא ערבי, הייתי צריכה לדעת. הערבים הם נגדנו, גם הפלסטינים. הייתי אתמול בקוטב המערבי וראיתי שם הרבה מוסלמים. לא יודעת, זה לא בשבילי, לי אמא אמרה להתחבא מהם".

      "שלום כיתה ב'" מראה לנו פיסת מציאות קטנה, לכאורה לא חמורה כיוון שהיא כל כך נפוצה עד שכבר לא תוהים לגביה. בפועל, כשצופים בילדים בני ה-8 האלו, אפשר לקבל הצצה לישראל 2020 – והמראה לא מלבב: ילדי העובדים הזרים גורשו באלימות מביתם או נשארו לגדול ולהבין שהם אזרחים סוג ב'; ילדי עופרת מצוקה למדו שיש להתחבא מכל ערבי ושעדיף, כמו שאומרת אחת הילדות, "להשליך את כולם לאנטארקטיקה"; והג'לילים של ישראל למדו שעדיף לשתוק או לנקום על היחס המחפיר אליהם. בקיצור, גאווה ישראלית.

      אפשר להתחיל ולפרק את המסרים שניתן לקחת מ"שלום כיתה ב'" – כולם אשמים, אנחנו, מערכת החינוך, אתוסים גזעניים, ערבים, יהודים, אפילו מהגרי העבודה – אבל נטע לוי לא שולחת אצבע מאשימה, ואולי בבחירה הזו יש משהו עדין. "שלום כיתה ב'" לא ישלח אתכם לעלות על בריקאדות, אבל הוא כן יראה לכם איך אנחנו נתפסים במוחות הרכים של ילדים. עשו עם זה מה שאתם מוצאים לנכון, רק עשו משהו.