תסמונת דאונר: על "טמפל גרנדין"

    ”טמפל גרנדין”, הסרט זוכה האמי, מספק לאמריקה בדיוק את מה שהיא רוצה: אוטיסטים שהם לא נטל על החברה והמבורגרים נטולי רגשות אשם

    ליאת לב

    בסרט "רעם טרופי" מסבירה אחת הדמויות את ההבדל הדק בין שחקן שלוקח את תפקיד המפגר שהוא מגלם למקום הנכון ובין שחקן שלוקח את תפקיד המפגר רחוק מדי. התוצאה היא קריטית. בן סטילר, למשל, סיפק דוגמה לאפשרות האחרונה, כשהשחקן שהוא מגלם בסרט נוטל על עצמו את תפקיד "Simple Jack", דמות של מפגר, אבל ממש מפגר, שמביא על עצמו פדיחת-על. דאסטין הופמן, לעומת זאת, ניצל מתפקיד המפגר שלו ב"איש הגשם" כשדמותו ידעה לספור בראש מיליוני מספרים וזכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר. וזה כל ההבדל: פגוע שהוא סתם פגוע לעומת פגוע גאון. שחקן שיגלם פגוע גאון ייקח אמי (שבעה במקרה שעסקינן), בעוד אחר שיגלם פגוע סתם פגוע ייקח את התסריט האומלל וינגב איתו את שארית כבודו העצמי מהרצפה, לאחר שהביקורות שחטו אותו.

    סרט הטלוויזיה של רשת HBO, "טמפל גרנדין", ששודר אמש (שלישי) ב-yes, שייך לקטגוריה הראשונה. טמפל גרנדין, פרופסור למדעי החיות, אוטיסטית ודי גאונה באופן כללי, היא דמות נערצת בארצות הברית, ומסמלת את כל מה שאמריקה מעריכה ואוהבת בסיפורים שהיא מספרת לעצמה - אהבת אם ללא גבולות, נחישות והתעקשות למרות כל המגבלות, כסף וסוף טוב. לולא היתה טמפל גרנדין אמיתית, ללא ספק היה צריך להמציא אותה, וקלייר דיינס, שמגלמת את דמותה, מן הסתם הבינה שיש לה ביד תסריט עם איכויות של אמי. כבר אמרנו, אוטיסטית+גאונה=פרס. אז מה אם מדובר בעוד סרט טלוויזיה הולמארקי שבנוי לפי חוקי ז'אנר סרטי החיקוי?

    ומהו סרט חיקוי? סרט בו מעמידים על האולימפוס דמות אהובה והופכים אותה לגדולה מהחיים גם כשעדיין לא מגיע לה במהלך הסרט. במרכזו יעמוד שחקן שתמיד ינסה לחקות באופן מושלם את חיתוך דיבורו וצורת התנהגותו של מושא היצירה, כאילו זהו תחליף למשחק. בסופו תזכה הדמות, שהתגברה על כמה מכשולים בדרך, להכרה ציבורית סוחפת. ותמיד ההכרה הזו תגולם גם על המסך, בסצינות הסיום שבהן הגיבור יזכה לתשואות מקהל כלשהו, כזה או אחר. אחרת מה הטעם? בדיוק כמו להציע נישואים בהופעה של שלמה ארצי.

    טוב לדעת (מקודם)

    האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבים? זו האמת

    לכתבה המלאה
    כמו להציע נישואים בהופעה של שלמה ארצי. מתוך "טמפל גרנדין" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    סיפורה של טמפל הוא ללא ספק מדהים. היא נולדה בשנות ה-50 והתגלתה כאוטיסטית בגיל ארבע, בתקופה בה אוטיזם הוגדר כמחלה הקשורה לפסיכולוגיה. מי שסומן כאשם במחלה היו האמהות, כיוון שלשיטת הרופאים המלומדים לא העניקו מספיק חום, מגע וחום לתינוקותיהן. עם רגשי אשם כאלה גידלה אמה של טמפל את בתה, אחות לילדה נורמלית לחלוטין, שקיבלה את אותו טיפול כתינוקת. אבל כבוגרת הרווארד, האם המסורה לא קיבלה את הדין, ובניגוד לדעת הרופאים כי טמפל לא תדבר לעולם ועדיף לה לחיות במוסד עד סוף חייה, לימדה אותה לדבר, והתעקשה שתלמד לקבל את חברת בני האדם סביבה, תלך לבית הספר, לעבודות קיץ בכפר ויותר מאוחר למכללה.

    בין תקופת התיכון למכללה, טמפל, ששהתה בכפר עם דודתה, למדה מקרוב על חיי הבקר ושיטות גידולו ושחיטתו. היא גילתה שחברתם של הסוסים והפרות גורמת לה לרוגע שהוא לא מנת חלקה בדרך כלל. לא רק זאת – היא גם גילתה שרגישותה הגבוהה לפרטים, שנובע מהאוטיזם שלה, מסייעת לה "להבין ללבם" ולנבא את צרכיהם. כך, למרות קשייה החברתיים, היא המשיכה ללמוד במכללה ובאוניברסיטה והקדישה את מרצה לפיתוח שיטות הומניות לטיפול בבקר ושחיטתו. דווקא האוטיזם שלה בא לעזרתה במקרה זה, כשמוחה התעלם מהדרכים הנהוגות וראה את העולם בצורה אובייקטיבית ככל האפשר. טמפל עצמה אמרה זאת כך: "העולם אכזרי דיו, בני האדם לא צריכים להתעלל גם בחיות". וכמו שהתסריטאי הכניס לפיה בשלב אחר בסרט: "מה שטוב לחיות, טוב לעסקים". כן, דברו אל האמריקאים בכסף, ותשיגו אוזן קשבת. בהמשך, כתבה טמפל גם כמה רבי מכר על אוטיזם והתנהגות בעלי חיים.

    מה שטוב לצופים טוב לעסקים. קלייר דיינס וטמפל גרנדין האמיתית. מתוך "טמפל גרנדין" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    אלא שדווקא בנקודה זו הסרט מתעתע. ללא ספק שיטות הומניות לטיפול ושחיטת בקר הן מבורכות, אבל הן עדיין שיטות לשחיטה, ובתי מטבחיים הם עדיין מקומות נוראיים, והטיפול בבקר המיועד לשחיטה הוא עדיין בגדר תעשיית מוות אכזרית. ישנן שיטות הרבה יותר הומניות לטיפול בבקר: למשל, שיפור חייו מרגע היוולדו ועד יום מותו הבלתי נמנע באמצעות האכלתו במזון מתאים, שיכונו בחלל גדול המאפשר לו לזוז, שמירה על ניקיונו ועל בריאותו. זה הרבה יותר חשוב מאשר להביא את בעלי החיים רגועים אל רגע הריגתו.

    מצד שני, אין ספק שהדבר המרכזי והמעניין ביותר ב"טמפל גרנדין" הוא אוטיזם ושילובם של ילדים הסובלים מהמחלה בחברה. ילדים אוטיסטים לא פחות מוכשרים מילדים רגילים. צרכיהם המיוחדים צריכים להילקח בחשבון על ידי הוריהם, מוריהם וחבריהם. הסרט מפגיש את הצופה עם התופעה העצובה של הרחקת האחר הפגוע במקום להתמודד עם צרכיו. למרות שחלפו יותר מ-50 שנה מאז הוצע לאמה להרים ידיים ולאשפז אותה, והטיפול באוטיזם עבר כברת דרך ארוכה, שילובם בחברה של הסובלים ממנו לא הגיעה למיצוי.

    לכן, סרט תיעודי על טמפל גרנדין (כמו שהופק על ידי BBC ב- 2006) היה מעניין הרבה יותר וגם פחות מביך מ"טמפל גרנדין" של HBO. שכן אין ספק שמיקוד הזרקור באוטיזם רק כי הוא עזר במקרה להדחיק צרה אחרת – ההתעללות של תעשיית המזון בחיות – הותיר בי רגשות מעורבות. יתרה מזאת, משחקה של דיינס זכה לשירת הלל לאחר שידור הסרט. לי אישית הוא גרם להתכווץ בכורסה. אבל היי – מה שטוב לצופים טוב לעסקים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully