פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תל אביב הקטנה: ראיון עם אייל דנון, מנהל המרכז לאמנות דיגיטלית חולון

      לקראת "מפגן ויצמן", האירוע שינסה להחזיר לחיים את כיכר העיר חולון, מסביר האוצר אייל דנון איך הפכה העיר לאחד המקומות הכי אמנותיים בישראל

      כיכר העיר במובן המסורתי היה מקום ששימש את הקהילה למפגנים ציבוריים, פוליטיים ומסחריים. ברחבי העולם נהגו להתכנס ברחבה המרכזית של העיר, עיירה או כפר כדי לקיים מצעדי ראווה לאומיים, להכריז מלחמה, לבצע גזרי דין, לנאום בעד ונגד השלטון ולקיים טקסים מסורתיים. כיום הפונקציה הזו של מרכז עירוני ציבורי שונה מבעבר, כשהפגנות פוליטיות הלכו ונהפכו חיה בסכנת הכחדה, לפחות בארץ, ורשתות חברתיות אינטרנטיות הפכו לבמה הציבורית השמישה ביותר.

      השבוע תנסה כיכר העיר של חולון לקחת בחזרה לעצמה את תפקידה המסורתי. בשבת הקרובה, שמונה אמנים - ביניהם יעל ברתנא, מאיה דוניץ, אלונה רודה, דניאל לנדאו, מאיר טאטי, הגר גורן, קבוצת תנועה ציבורית ועוד - ישתלטו על כיכר ויצמן בחולון וינסו להפעיל אותה מחדש כנקודת מפגש חיונית ומרכזית בחיים העירוניים.

      דניאל לנדאו, מתוך "מנוולים: נאום בחירות" (יח"צ)
      מפעילים את המרחב הציבורי כנקודת מפגש חיונית. דניאל לנדאו, מתוך "מנוולים: נאום בחירות" (צילום: יח"צ)

      "מפגן ויצמן" נקרא האירוע, אותו מפיק המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, והוא ינסה להתניע מחדש את הכיכר בין היתר על ידי כוריאוגרפיה ציבורית להפגנה בהשתתפות הקהל; שדה תעופה קטן עם טיסן זעיר חמוש במצלמות המשדרות בחי את התמונות; וגם וריאציה אלקטרונית לאותן תרועות חצוצרות מלכותיות שהכריזו על אסיפת העם בכיכר. האירוע רב המשתתפים לא נועד רק להחיות תרבות עירונית מהעבר הרחוק אלא גם לירות את יריית הזינוק לעונת התערוכות באחת הערים שחיי התרבות בה הם בין התוססים והמעניינים בארץ כיום.

      למעשה, מבחינת אייל דנון, בן 38, אוצר ומנהל המרכז לאמנות דיגיטלית, האירוע הזה הוא רק עוד ביטוי לחיבור הנדיר והפורה בין מרכזי התרבות בחולון לבין העירייה, שכבר שלוש קדנציות שמה דגש על העיסוק התרבותי בעיר, ואף קוצרת את הפירות. לאחרונה חולון אף קיבלה הכרה בינלאומית כאשר המגזין הבריטי היוקרתי Monocle דירג את ראש עיריית חולון מוטי ששון בין עשרת ראשי העיר המובילים בעולם, וציינו במיוחד את הצלחתו להציב את העיר כמרכז תרבות עולמית. בניית מוזיאון העיצוב שעיצב הארכיטקט הנודע רון ארד, כמובן לא הזיק להצלחה.

      "פתיחת מוזיאון העיצוב בשנה שעברה בהחלט משכה תשומת לב אדירה לעיר ולפעילות התרבותית שנעשית בה, שהיא רבה, ייחודית, ומתפתחת בהדרגה כבר יותר מעשור, " מצהיר דנון בגאוות יחידה. "אין לי ספק שחולון זה היום המקום הטוב ביותר בארץ לעשות בו אמנות. זה נכון הן מבחינת התנאים שהמרחק מהמרכז מייצרים והן בגלל התמיכה הייחודית של עירייה בתרבות בעיר."

      תנועה ציבורת, מתוך "עמדות" (יח"צ)
      התושבים מדברים על אמנות, ואמנים מדברים על עניינים שחורגים מהשדה האמנותי. תנועה ציבורית, מתוך "עמדות" (צילום: יח")

      אותו שיתוף פעולה ייחודי שדנון מתאר בין העירייה לבין מרכזי התרבות בעיר מהווים פלטפורמה רחבה ליצירת פרויקטים המפגישים בין אמנות גבוהה ועיצוב לבין תושבים שחייהם נראים הכי רחוקים מהמרכז הבוהק של תל אביב. בין השאר, המרכז לאמנות דיגיטלית עומד מאחורי פרויקט בשכונת ג'סי כהן, אחת השכונות בעלות התדמית הקשה ביותר בחולון, בין היתר בשל היותה שכונת עולים כבר יותר משישים שנה, שסובלת מעוני, פשע ואלימות.

      "העירייה זיהתה שיש לשכונה בעיה והבינו שאחת הדרכים לנסות ולהשפיע עליה היא על ידי הכנסת מוסדות תרבות שיפעילו את התושבים וישנו את המרחב הציבורי," מסביר דנון את המוטיבציה מאחורי הפרויקט שיצא לדרך כבר בתחילת השנה וכעת מתחיל לקבל ביטוי אמיתי בשטח. "בתחילת השנה הוצאנו קול קורא לעבודות של אמנים, ארכיטקטים ומעצבים, לבוא ולהציע פרויקט שיוקם בשכונה במהלך השנים הקרובות. עשינו סיורים לאמנים בשכונה, התחלנו לקיים פגישות עם התושבים ונוצר מצב בו התושבים מדברים על אמנות, ואמנים מדברים על עניינים שחורגים מהשדה האמנותי. ההשפעה אחד על השני חצתה איזשהו גבול, דבר שנדיר בעולם האמנות הסגור ובעשייה האמנותית הסוליפסיסטית. עבדנו מתוך הבנה שקהל היעד שלנו חייב להיות גם תושבי השכונה וגם האמנים שיעבדו בה וממאות ההצעות שהציעו לנו קיבלנו שבע. את היוזמות משיקים כעת עם הקרנות קולנוע שכונתיות חינמיות בגינה הציבורית, הופעות חינמיות וסיורים."

      שבעת האמנים שנבחרו לעבוד בג'סי כהן - עידית פורת, אפי ואמיר, רונן אידלמן, מאיר טאטי, איילת זוהר, האדריכל גיל מועלם דורון ודני מאיר - יקימו פרויקטים בשיתוף עם הקהילה המקומית. אחד מהם, למשל, הוא ארכיון וידיאו שיתעד את הנעשה בשכונה בסרטים שיצולמו בין היתר על ידי התושבים עצמם. הפרויקט, שנועד להימשך כשנתיים, נובע בדיוק מאותו שיתוף פעולה פורה בין העירייה ובין מרכזי התרבות. אלא שאותו שיתוף פעולה הוא גם כר פורה להתנגושת אינטרסים.

      יעל ברתנא, מתוך "זרעי פרא" (יח"צ)
      הקהילה על כל פניה היא קהל היעד שלנו. יעל ברתנא, מתוך "זרעי פרא" (צילום: יח"צ)

      "המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון הוא מרכז עירוני שנתמך על ידי העירייה," מודה דנון, המתפקד במרכז כאוצר מאז פתיחתו בשנת 2001 וכעת גם כמנהל, "ולמרות זאת, אנחנו לא מוותרים על תכנים פוליטיים שלעתים מבקרים את הממשלה ואת הגופים המדיניים. זה ייחודי לעיריית חולון, שהרי במקומות אחרים ישנה צנזורה, גם אם היא עדינה, לגבי תכנים פוליטיים ביקורתיים מדי".

      "בחולון יש לנו חופש אמנותי מוחלט לצד תמיכה ציבורית כלכלית. מעבר לזה," מדגיש דנון עוד נקודת יתרון של העיר, "זה נובע קודם כל מתוך האג'נדה המאוד ספציפית שהגדרנו לעצמנו במרכז, ולא תוצאה של תנאים שהציבו לנו מלמעלה. להיפך, החופש האמנותי האבסולוטי מאפשר לנו לשאול שאלות פוליטיות, כמו תפקידה של אמנות בחברה, הקשר בין שלטון לאמנות, בין אמנות ומדינה ובין מדינה לכסף. אלו שאלות אקטואליות, ועוד שאלות רגישות וחשובות שלרוב אי אפשר לשאול מתוך מרכז אמנות ציבורי. וגם במרכז, זאת אומרת בתל אביב, קשה לראות את הדברים מרוב היצע ועשייה. "

      מאיה פסטרנק, מתוך "משרד השאלות" (יח"צ)
      החופש האמנותי האבסולוטי מאפשר לנו לשאול שאלות פוליטיות. מאיה פסטרנק, מתוך "משרד השאלות" (צילום: יח"צ)

      בשנים האחרונות, ערים פריפריאליות ברחבי העולם ממצבות עצמן כמרכזי תרבות בזכות ביאנלות למיניהן ופסטיבלי אמנות. כדוגמא ניתן להביא את הביאנלות באיסטנבול וברוטרדם, ואפילו ונציה, שם הביאנלה מתקיימת כבר מעל למאה שנה, אינה עיר מרכזית כרומא או מילנו. "האלמנט של המרחב הציבורי היה ונותר אחד האלמנטים המשמעותיים של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, שהיא כולה רבע שעה נסיעה מתל אביב", אומר דנון. "הבידול הזה מתל אביב מאפשר לנו לא להיבלע בתוך ההיצע הרב של המרכז, אך גם הרבה מעבר לזה. ישנה פה סיטואציה ייחודית בה כל מוסד תרבות שממוקם בעיר, למשל המוזיאון לעיצוב, אינו מאיים על המוסדות הקיימים, אלה מייצר מערך של קשרי שיתוף פעולה שעוזרים למנף את ההגעה של מבקרים לעיר. אנחנו עובדים יחד, באופן נדיר מאד לעולם האמנות, והפוזיציה האחרת הזו נותנת לנו הזדמנות להיות משמעותיים לחברה. "

      עם דגש כה מובהק על האלמנט החברתי, המרכז לאמנות דיגיטלית עשוי להישמע יותר כמו מרכז לאמנות קהילתית. "זה נכון", דנון מחייך, כאחד ששמע פעמים רבות את התהייה. "אנחנו לא תמיד מציגים תערוכות שמתעסקות בחיבור בין אמנות לטכנולוגיה, ובסופו של דבר אנחנו מרכז לאמנות עכשווית יותר מאשר לאמנות דיגיטלית, אבל אנחנו תמיד מתעסקים בשאלות של ההשפעה של הטכנולוגיה על אמנות – אינטרנט, יוטיוב, פייסבוק, ובתוך זה הקהילה על כל פניה היא קהל היעד שלנו."