כתום לב: על "תפילת הנערות" של רינו צרור

(באדיבות קשת)

בתחילת סרטו "תפילת הנערות", ששודר אמש (רביעי) בערוץ 2, רינו צרור מספר על פסקול שנכנס לו למוח ולא הפסיק להתנגן. פסקול שלא עזב אותו ימים אחר כך. בתחילה היה זה רעש הדחפורים שהרסו את בתי גוש קטיף, אחר כך קול תפילת הנערות. אלף מהן התאספו בבית הכנסת של נווה דקלים ביום הפינוי, לפני חמש שנים. צרור לכד את אותה שעה גדולה של זעקה נואשת בזמן אמת, בתוכנית המצוינת שלו "דין וחשבון", ששודרה בערוץ 10. אפשר להבין למה גם אחרי כמה שנים, הפסקול הזה לא הרפה ממנו והוא חזר אליו כדי לתת לו משנה תוקף ורוחב יריעה בצורת סרט דוקומנטרי שלם.

הפסקול הזה תפס גם אותי בזמן שצפיתי לראשונה בשירת הנערות הבוכיות בתוכנית של צרור. כל מי שראה את זה אז, לא יכול היה לשכוח. השירה הזו המשיכה להדהד גם ימים ארוכים אחר כך, לא רק בראשו המתולתל של רינו צרור. לפני כמה חודשים נפלתי במקרה על אותו קטע ממש, מתוך הכתבה ההיא, ביוטיוב. צפיתי בקטע ארבע או חמש פעמים ברצף. השירה המשיכה להדהד בראשי ימים ארוכים. אתמול, כששודר הסרט המלא בערוץ 2, אחרי שערוץ 10 ויתר עליו בעוד החלטה מופרכת של גוף נטול תוכן אמיתי כמעט לגמרי, הקולות חזרו להדהד. הרבה מזמורים ותפילות שרו הנערות באותו יום. חלק גדול מהם לא הגיע אל הלב, ודאי לא של ישראלי חילוני ורחוק מתפיסת עולמן כמוני וכמו רוב צופי ערוץ 2 הטיפיקאליים. אבל שיר אחד, עם מנגינה פשוטה אך יפה מכל אחת אחרת ששמעתי מאודי, תפס בקרביים ולא הרפה. לא שמעתי אותו מימיי, ניכר שגם רינו צרור לא. ודאי לא בצורה שבה הושר באותו יום, כפי שהעיד.

אלף נערות קרועות בזעקה, מפוחדות עד אימה, משוועות לישועה שאינה מגיעה, מביטות בטורי החיילים והחיילות שבאים לפנות אותן. והן שרות. "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני השם ישפוך שיחו, השם שימעה תפילתי, ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני, ביום צר לי". הפנים מופנות מעלה, נקיות מאיפור, המבט תמים וחף מכל ציניות או מודעות מסרסת, רק מבקשות מענה. העיניים נקיות וברות, כאלה שכנראה לא ראו מעולם פורנוגרפיה, אינטרנטית או טלווזיונית. הידיים מונפות לצדדים, בתחינה, עד אשר נחות על כתפי החברה שלצידן, מתפרקות מההדחקה לבכי של אובדן והשלמה.

"אל תסתר פניך ממני", כך פעם אחר פעם, בשאגה הולכת וגוברת, שלופתת את הווייתך ומשליכה אותה לפעם ההיא שהלכת עם סבא לבית הכנסת בשנת הבר מצווה, גם אם זו היתה הפעם האחרונה שביקרת שם. פתאום אתה מהרהר על נכונות הטענה האמונית שאין בכלל דבר כזה חילוני ונפש יהודי הומיה מפעמת בכל אחד מאיתנו וזו רק שאלה של זמן עד אשר התינוק שנשבה ישתחרר מכבלי העולם הזה ויחזור למקורות. אתה לא יכול שלא לקנא בדבקות המרטיטה, שאין בילתה, בעובדה שלמרות שגם הפעם תפילתן המיידית, המעשית, לישועה, לא נענתה, הדבר לא יגרום להן לאבד ולו שמץ מאותה אמונה בכוח הגדול שיודע הכי טוב וכי לכל דבר יש סיבה.

התחושה היא שגם על רינו צרור עברו תהיות כאלה. נפשו יוצאת אל הנערות, הוא לא מסתיר את זה. אי אפשר אחרת, כנראה, אם יש בך לב פועם. הדמעות ניגרות מכל עבר. הסיטואציה חזקה מאין כמותה. צרור משתמש שוב במטבעות הלשון שטבע אודות האימפריה והריבונות השלישית. גם הוא יודע שאין דרך הגיונית אחת שתוכל לספק את קדושת הארץ עבור אותן בנות. אי אפשר. אנחנו לא לבד פה. אנחנו שולטים בעם אחר, על ארץ אחרת, על אדמה שאינה שלנו על פי שום דין – אלא אם אתה עבד של דין שמיים. אבל כאלה יש גם לא מעט בצד השני. כל צד והקנאים הדתיים שלו.

יחד עם זאת, בסרטו הסטרילי של צרור לא הופיעו מחרחרי הריב והמדון, המורדים במלכות, שופכי החומצה ומעמידי ילדיהם בשורה עם ידיים מורמות בכניעה וטלאי צהוב, במניפולציה שבזויה ומכוערת ממנה אין. הוא בחר להתמקד ולהראות את הצד האחר, זה שתסריטי האימים שציירו לנו בתקשורת היו אמורים לייצר, את הצד שבור הלב, הפגוע, הנעלב, המפוחד, של ילדות בנות 16 ו17. לא כאלה שישליטו טרור על בית משפחה פלסטינית ויטיחו בפני האם "שרמוטה" דרך הסורגים שמגנים עליה מהאבנים וההתקפות היומיומיות. לא, הוא בחר להשאיר את המצלמה שלו פועלת לכיוון אלף נערות בסערה נפשית שקשה לנו להבין אותה באמת, להראות את הרב שלהן קורא "ברוך דיין האמת" וקורע קריעה בדש הבגד ואותן מתייפחות ויוצאות ללא התנגדות אל האוטובוסים שיובילו אותן לחיים חדשים. הן לא יצאו לגבות "תג מחיר" משדות ובתים של חפים מפשע.

אבל רינו צרור יודע, כמו רובנו, שבחמש השנים שחלפו מאז שצולם אותו יום חם בנווה דקלים, הלכה הארץ והקצינה, הדרדרה לחשיכה גדולה שמרימה את ראשה המכוער באיוושות קלות של כרוניקה יומית וברעש מצמית בנקודות קיצון. גם רינו צרור יודע שבפעם הבאה איש לא מבטיח שהתוצאה לא תהיה אחרת. ואז, כל שיוותר לנו הוא לקרוא, בזעקה גדולה, "השם שימעה תפילתי, ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני, ביום צר לי".