"הרוצח שבתוכי", סרטו החדש של של הבמאי המוערך מייקל ווינטרבוטום, הוא מהסרטים האלו שיש להם שובל הוליוודי עוד לפני שצפיתם בו. קצת כמו להיוולד למשפחת מלוכה בה כולם מצפים שתהיה יורש העצר שקיוו לו לא משימה פשוטה, ובהחלט אחת שמעוררת ציפיות לזרוח או להתרסק.
הסרט הוא עיבוד של ספר מותחן פסיכולוגי מ-1952 שנכתב על ידי ג'ים תומפסון, מז'אנר ספרי הכיס השערורייתים שהסעירו את דמיון הקוראים הפוריטנים בתיאורי סקס, אלימות ופסיכולוגיה בחיתוליה. לאורך השנים, ניסו בהוליווד כמה וכמה פעמים לעבד את העלילה העסיסית - שכוללת סגן שריף מושחת, זונה חובבת סאדו-מאזו, ארוסה אריסטוקרטית ועוד תופינים אמריקאים - לכדי סרט, אבל בכל פעם השתבש משהו מחדש. בניסיונות היו מעורבים שחקנים מהשורה הראשונה כמו מרלון ברנדו, מרילין מונרו, אליזבת' טיילור, ויוצרים נחשבים לא פחות כמו קוונטין טרנטינו.
והנה תקציר העלילה. לו פורד (קייסי אפלק, אחיו הצעיר של בן) הוא סגן שריף בעיירה מנומנמת בטקסס של שנות החמישים. הוא רך דיבור, ג'נטלמן דרומי שפונה לכל אישה ב"מא'ם", מקפיד בחולצות מגוהצות וחפתים בוהקים, בעל סובלנות איטית ומראה סתום משהו. העניין הקטן שהוא מסתיר הוא ה"מחלה" שלו: נטייה פסיכופתית לרצח נשים, במיוחד כאלו שיצר איתן מערכת יחסים "אוהבת" עד שההרסנות שלו העבירה אותו על דעתו.
בתחילת הסרט הוא מנהל מערכת יחסים כפולה עם ג'ויס (ג'סיקה אלבה), זונה שמקבלת בחיבה את הנטיות הסאדיסטיות שלו ומגיבה עליהן במאזוכיזם משלה, ואיימי (קייט הדסון) כארוסתו המיוחסת, שמוצאת עניין סקרני במה שהיא חושבת שהוא סקס מסעיר ומתובל במסתורין.
מסתבר, אם כן, שבעידן הטרום מז"פ, רוצחים יכלו להתחמק די בקלות מאשמה, ובהמשך לזאת סגן השריף האלים והפסיכופט מתעתע בדיבורו העדין בכל מי שמחפש את רוצח הנשים המסתורי שמכה בנשות העיירה. במרבית הסרט פועל פורד ללא הפרעה כמעט, מוגן לחלוטין על ידי תג השוטר שלו והנימוסים הדרומיים-אהבליים שעוזרים לו להשתלב בטבעיות בין הנורמלים.
"הרוצח שבתוכי" הוא סרט מטריד מבחינות שונות. הוא אלים וגרפי באופן קיצוני, ומזמן סצינות ארוכות ומפורטות של הכאת נשים, באופן שלא מעודן על ידי הבמאי או המצלמה, ומזכיר סרט סנאף יותר מכל דבר אחר. למרות שרף האפשרויות לסצינות אלימות בקולנוע מטפס ללא הפרעה כמעט בכל שנה, והסובלנות שהצופים מגלים כלפי היפר-ריאליזם שכזה כבר הוליד לא מעט דימויים קיצוניים, "הרוצח שבתוכי" מצליח למתוח את הגבולות ולהתענג עליהם באופן חולני.
גם דמויות שתי הנשים השונות מאוד זו מזו באופיין מספקות כמה סיבות להרמת גבות: הן מתחילות את ההתוודעות לנטיות האלימות של אהובן באופן משועשע כמעט ולא מביעות כל ביקורת או תרעומת לתחביב החדש שמעצב את גופן בכחול ושחור. הסרט מתעקש להציג נשים באופן כללי (יש עוד כמה בסרט) כבריות מטופשות שהרגשנות מעבירה אותן על דעתן ומאלצת אותן להיות ברווזונים נייחים במטווח. נכון ש"הרוצח שבתוכי" מתרחש ומושפע מתקופה בה מודעות לזכויות נשים לא בדיוק היתה בטור הזהב שלה, אבל מבמאי בן תקופתנו אפשר היה לקוות למהלך בימוי שיש בו משום החסד והמודעות לבעייתיות שבהצגת נשים מוכות באופן גורף כל כך.
יחד עם זאת, הליהוק של קייסי אפלק ככוכב הסרט הוא מעניין, מכיוון שהוא מפלרטט עם האנונימיות למחצה שלו, כשחקן שתמיד חסה בצל אחיו המפורסם ממנו, ומשתמש באיכות המעומעמת שלו עבור הדמות של לו פורד. אפלק משתלט יפה על הדיבור הדרומי הנמרח ועל הגינונים הג'נטלמניים שמופרים על ידי הזעם הרצחני שלו והוא מספיק ריק מעצמו כדי להתעצב על ידי הדמות ולא לעצב את הדמות לפיו.
"הרוצח שבתוכי" הוא סרט מותח ומעניין, אבל בסופו לא ברור לגמרי למה נעשה ומה באמת עניין את הבמאי בתסריט, מלבד תחושת הניצחון שכרוכה בהבאה לאקרנים של הסיפור שניסו לספר ללא הצלחה כבר מעל ליובל. לכאורה השם "הרוצח שבתוכי" היה יכול להכיל בתוכו את האפשרות שחלקה השני של המשוואה יהיה "הוא גם הרוצח שבתוכך", ובזה לומר משהו על אלימותו של המין האנושי ככללותו, אבל ווינטרבוטום לא מתעניין בכך בכלל. עיקר העניין של הבמאי בסרט, כפי שנראים הדברים, הוא אסתטיזציה קרה של אלימות בוטה, והסברים פסיכולוגיסטיים לא משכנעים דיים שמובאים במעין משיכת כתף לא מחוייבת.
אם "הרוצח שבתוכי" הוא יורש העצר של מורשת הוליווד, שנולד סופסוף אחרי שנים ארוכות של ניסיונות עקרים, הרי שמדובר בנסיך פגום מאוד. לא ברור אם מה שהכביד עליו זה המיתולוגיה שהעמיסה עליו משקל מיותר או הבחירות המשונות שעשה הבמאי, אבל לא לילד הזה קיווינו.