נימוסים והליכות

בעודי מגלח את השיער הבלונדיני הארוך, הקפדתי לנעוץ את מכונת התספורת בחוזקה בראשה של האישה הקשורה לכיסא. השתדלתי לנחמה בקלישאות כמו "לא נורא, עוד מעט זה יהיה הרבה יותר גרוע" ו-"חכי שאני אסיים איתך, את תיראי כמו זונה מרוטשת", אבל זה לא עזר. הרוהיפנול החל לפוג ממוחם של שני הגברים הכפותים בפינת המחסן. לקחתי את הברנר, בעטתי לשניהם בביצים בכל הלב, אמרתי שלום יפה עם חיוך ושרפתי להם את אצבעות הרגליים באיטיות על הלהבה הכי חלשה שאפשר בלי שהברנר נכבה. הריח עשה לי תיאבון, אז השארתי אותם ככה ויצאתי לאכול שווארמה בכיכר.

הכל התחיל במייל שליבי שלחה לי. ביאליק כתב אותו אבל לא היו לו ביצים לשלוח אותו בעצמו, אז הוא נתן לליבי לשלוח אותו. אמביציוזית הבחורה זה בטוח. הקוקסינל כתב שם ש"הוא לא רוצה להיכנס לפסיכולוגיה אבל לא נראה לו שזה מעצלנות אלא שאני מפחד להתחייב לכתיבה שלי". זאת הייתה הביקורת שלו לכתבה שהכנתי. אני מפחד להתחייב לכתיבה שלי?! פאק, ובאמת שאין מילה יותר מתאימה מפאק! קראתי את זה בעבודה וישר החזרתי לה מייל. כתבתי שגם אני לא רוצה להיכנס לפסיכולוגיה, אבל נראה לי שהם משליכים עלי רגשות נחיתות ואי התאמה. היא לא הגיבה והיא בטח לא העבירה את זה לביאליק, לא נורא, הכפפה הוסרה. חומוס, הרבה חריף וכרוב אדום.

ברון פשוט אדיוט, במובן הישן של המילה, חסר מודעות, מלא חשיבות עצמית שלא במקום, עושה דאווינים של מורה תיאטרון בתיכון. הזילזול שלו בי מצליח לחדור מתחת לחיוך הצבוע שלו, אין דבר יותר מרגיז מדביל שחושב שהוא אינטיליגנט. חוכמה גדולה להרגיש עליון על כיתה של אימבצילים שלא הצליחו להתקבל לאוניברסיטה. שלושתם כושלים במקצוע שהם אמורים לעבוד בו וכושלים גם כמורים ובני אדם. נגסתי בשיפקה והוצאתי את הזרעים אל הצלוחית.

כשחזרתי ראיתי שליבי הצליחה לשחרר יד אחת מהקשר, אז ניפצתי לה את האצבעות עם פטיש קילו בזמן שאני יושב לה על הפנים בלי מכנסיים. חששתי שזה לא מספיק קונקרטי, אז שייפתי לה את היד הסוררת עם מסור דיסק עד הכתף ושרפתי את הגדם כדי שלא תיכנס להלם חס וחלילה מאיבוד דם (הבאתי איתי שתי מנות O+ ליתר ביטחון, כן אני יודע שאמורים להשתמש בO- אבל אני O+ וזה מה יש ועם זה ננצח). היא נראתה קצת חיוורת. החלטתי לשים לה חסם עורקים על הרגל השמנמנה שלה כדי להעלות את לחץ הדם. השווארמה ישבה לי קצת כבד בבטן (למה אכלתי לאפה? סתם גרגרנות) דחפתי אצבע לגרון והקאתי את הכל לדלי ששמתי בצד.

"תורך ביאליק". הייתי מתחיל בלכרות לו את הזין אבל נראה לי שהוא לא יחסר לו. אז לקחתי את הסקלפל וקילפתי לו את הפנים והקרקפת. הוא התפתל ופרכס אז אמרתי לו "תראה אני יודע שאני לא יכול להתחייב לכתיבה שלי כמוך אבל אתה חייב לתת לי צ'אנס... וככה אף אחד לא יחשוב יותר שאתה האח האשכנזי של עופר שלח". והוא חייך, כאילו אם היו לו לחיים הוא היה מחייך. הסתכלתי על ברון בפינת החדר וקלטתי שהוא עוצם עיניים, אז שפכתי לו קצת חומצת מלח על הביצים וכרתי לו את העפעפיים בנגיסה. פתחתי לליבי את הפה, ירקתי את העפעפיים הלעוסים פנימה והכרחתי אותה לבלוע. ברון החל לייבב " תזכיר לי איך קוראים לך? בבקשה לא... יש לי משפחה... אני אעשה הכל...” אמרתי לו "אל תדאג אני מצלם את זה שגם הם יראו".

שתי דפיקות חזקות נשמעו על הדלת, פתחתי אותה ושני שוטרים במדים עמדו בכניסה חמורי סבר, מילמלתי לעצמי "מה המזדיינים בתחת האלה רוצים?”

"שלום, קיבלנו תלונות על רעש מהמקום".

"כן, אני פשוט מענה ורוצח פה שלושה אנשים", אמרתי בחיוך.

"טוב, כל עוד אתה לא מעשן פה מריחואנה הכל בסדר".

"מריחואנה? אני? איכס, אפילו סיגריות אני לא מעשן".

"יופי, יופי. תגיד אתה יודע איפה אפשר למצוא פה באזור וזלין בשעה כזאת?"

"אה... לא ממש, יש רק את הבית מרקחת בקפלן נראה לי".

"טוב, לילה טוב ותשתדל להיות בשקט".

הם נכנסו לניידת ונסעו במהירות לעיסוקיהם.

מוססתי שני כדורי ויאגרה בכוס מבעוד מועד, לקחתי מזרק ומילאתי אותו בנוזל הכחול. הזרקתי חצי לקרוטיד של ביאליק וחצי לברון. התחלתי לדחוף לליבי תערים לוגינה ולרקטום עם מלקחיים עד שראיתי שהויאגרה החלה להשפיע על החבר'ה, קשרתי את היד של ליבי לחבל שתלוי מהתקרה ומשכתי אותה לעמידה. קשרתי את ביאליק מולה ואת ברון מאחוריה. בשלב הזה רמת ההתנגדות שלהם הסתכמה בחירחורי דם ואיבוד שליטה על הסוגרים, מה שיצר קצת ריח לא נעים במחסן, אבל הצלחתי להתגבר.

"ברון יא חתיכת זין, כל היום אכלת ביצים חיות ועמבה? באמת לא אכפת לך מאף אחד חוץ ממך. עכשיו תתחילו לדפוק אותה כולירות, קדימה בראבק".

הם לא זזו. הבטתי בהם, שלוש פינייאטות אנושיות, בזמן אחר אולי הייתי נרתע מהמראה אבל התכוננתי למצב הזה, אז אמרתי להם בשיא הרצינות: "מי שמפסיק לזיין אחרון יחיה". הם ניגשו לעבודה בזריזות כמו שני תימנים על קריסטל. היה תענוג לראות את הזין שלהם נחתך לקרפצ'יו. ביאליק הפסיק קודם וליעלע בין שיניו: "גחגח.. גחגחגח...".

אמרתי לו, "לא יכול זה בן דוד של לא רוצה, וזה שאין לך שפתיים ולחיים לא אומר שאתה יכול לדבר אליי ככה". ותקעתי לו בפה גוש נחושת שחיממתי עם הברנר עד שנהיה כתום.

ברון הביט בי עם תקווה אמתית בעיניו וחור מדמם איפה שהבולבול שלו היה. חתכתי לו חתך רוחבי עמוק בתחתית הבטן עם הסקלפל ונתתי למעיים שלו לנזול החוצה, ניתקתי אותם מהגוף ושמתי בדלי. ליבי התעלפה כבר לפני כמה דקות, הכנסתי לה עירוי וצרבתי לה את הדימום מהתחת עם הברנר. דחפתי לחור האהבה המדמם שלה צינור של צול, הכנסתי את העכברוש שהרעבתי שלושה ימים לתוך הצינור והרמתי לה את הרגליים באויר, הוצאתי את הצינור וקשרתי לה את הירכיים צמוד צמוד. לא ראיתם בנאדם מתפתל עד שראיתם מישהו שעכברוש אוכל לו את הבפנוכו.

התעייפתי. לא פשוט להיות סטודנט. כן יכולתי לשלם לאיזה שני נרקומנים שייסגרו את הפינה בשבילי, אבל אני מאלה שאוהבים לעשות דברים לבד. קשה לי לסמוך על אנשים אחרים. אני חושב שזה קשור לשחצנות שלי. דחסתי טבק במקטרת ומזגתי כוס קוניאק, אני צריך להגיד כמה דברי סיכום לחבר'ה.

"אני ממש חש שלמדנו להכיר אחד את השני הלילה. אולי זה רק אני שמרגיש כך אבל אתם יודעים, מצבים קשים מקרבים בין אנשים, ובאמת חברים, אל תחשבו שזה איזה קטע ספונטני של לילה אחד. אני לא אשכח אתכם, אתם חיברתם אותי קצת יותר לעצמי. ביאליק אתה בטח היית אומר שזה מאוד פיגמליוני מצדי".

ערמתי את גופותיהם הרצוצות על הרצפה, עמדתי ליד הדלת ומשכתי בחוט שקשור לנצרות של שני רימוני הזרחן, סליחה, "עשן מתפוצץ".

כשפתחתי אחרי יומיים את המחסן, הסתכלתי על השלולית שהייתה פעם שלושה אנשים. תהיתי אם קצת הגזמתי בתגובה שלי. ואז נזכרתי בליבי משתוללת על הרצפה כשהעכברוש יצא לה דרך הבטן. חוויות, הכל חוויות.

בן 27, גר בתל אביב, תלמיד המגמה לכתיבה של בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, סובל מכאבי פאנטום בעורלה, מחמיץ עוברי אדם, גונב מהומלסים את הבקבוקים בשביל הספורט, תומך נלהב במועמדות סאבלימינל לפרס ישראל (לא הצל, הוא סתם אפס), מממן ארגוני טרור ימנים קיצוניים, מכניס כל מוצר לשקית נפרדת בסופר, ומחלק חיבוקים חינם בגן העצמאות בין 3 ל-4 וחצי בלילה.