(רונלד בורסן: ויולה, אימפרוביזציה; דגנית אלייקים: דגימות מיצירות של רונלד, משפטי פלינדרום)
"כל שלא ניתן להיות מושג מתוך זולתו, צריך להיות מושג מתוך עצמו" (שפינוזה, "תורת המידות")
להיות קומפוזיטורית, במובן הקלאסי של המושג, משמעו לשחק באלוהים. זה ליצור עולם רגשי ואינטלקטואלי שכל ההתרחשויות שבו הם תוצר של הצורך האישי לברוא. בעולם הזה, הקומפוזיטורים הם השליטים הבלעדיים של המרחב הצלילי שהם יוצרים, וכל הצלילים שמתקיימים במרחב הזה כפופים לבחירות שלהם.
מלאכת הקומפוזיציה היא אמנות של בניית מבנים אבסטרקטיים, צליליים, כמעין קנווס הנע על ציר הזמן. את יריעת הזמן הזו הקומפוזיטור מחלק ותוחם לנדבכים שונים, שאנו כמאזינים מבדילים ביניהם עקב השתנות הצלילים. במוזיקה הקלאסית ישנו מגוון של צורות כגון "סונטה", "רונדו", "נושא ווריאציות" וכיו"ב, שמן הסתם כבר נתקלתם בהם. שמות אלו מסמנים היכלים ריקים, אותם מאכלס כל קומפוזיטור בתפישות האסתטיות האינדיבידואליות שלו. אלו הם נכסי צאן הברזל של עולם הקומפוזיציה: הקשתות והכיפות, העמודים והתקרות שאיתן בנו י.ס.באך ול.ו.בטהובן את ה"קאפלות" המיכאלאנג'לואיות הצליליות שלהם.
להיות קומפוזיטורית (ולא רק במובן הקלאסי) זה לשאוף לבנות קאפלות סיסטיניות משל עצמך. זוהי נקודת ההתחלה של השיקוף העצמי שלי, והיא בפני עצמה עילה מספקת ליחסי אהבה-שנאה עצמיים. זהו מעין מתגבר, בלתי נדלה, לחשש מאותה קללה שחרצה את דינו של נרקיס. ועדיין, מעל לכל הפחדים עומד הצורך הכמעט בלתי נשלט, הנרקיסיסטי, להיות יוצרת, בוראת, וכמו אלוהים בכבודו ובעצמו לפרוץ את הצורות האפלטוניות ולשחק בבשר נא, זה החושני, החי, שמדמם תאוות ותשוקות.
