אל תפספס
ישנן שתי דרכים להפיץ אור: להיות נר או המראה שמשקפת אותו" (אדית וורטון)
המפגש של נרקיס עם השיקוף שלו היה קטלני. הבבואה כה דמתה לו, בכל תו מתוי פניו, בכל הבעה ותנועה, כאילו רקדה בסינכרון מלא איתו. אך כאן גם מתגלה הכשל המהותי ביותר של נרקיס: הבבואה לא הפרתה או איתגרה אותו. היא חיקתה את תנועותיו באופן סימולטני מושלם אך לא השלימה אותן. ואילו נרקיס, עיוור באהבתו, התאווה לסימביוזה עם אחר שאינו אלא עצמו, וטבע בתוך רפלקסיה עצמית.
עולם האימפרוביזציה מגלם עבורי את הדומה שיש בו גם מן השוני. מבחינת האסתטיקה המוזיקלית הוא דומה מאוד לעולם הקומפוזיציה, אך הרעיון שבבסיסו שונה מאוד: בעוד הקומפוזיציה יוצאת מהמבנה ויוצקת לתוכו את החומרים, המבנה של האימפרוביזציה מתהווה בזמן אמת ומתגלה אך ורק בדיעבד. הפער בין שתי התפישות המוזיקליות הללו משמר מתח ויוצר דיאלוג פורה ומעניין עבור שני העולמות.
"חוקי השתקפות" מתהווה לכדי יצירה בת שבעה פרקים, שכל אחד ממשפטי הפרוטוקול שלה (שנכתב או תוכנת) בנוי כמשפט מראה. מנגד, ניצב הלא ידוע והבלתי ניתן לחיזוי, אשר מבוטא בקטעי הווידאו המתעדים את המפגשים מול המשקפים שלי, ועל ידך. הטריטוריה החופשית שלי ושלך, זו שנוצרת מתוך הכבלים, אותה "פעולה יחידנית של רצון ושל בינה" (דה סוסיר), מבוטאת בעצם הבחירה במשפטים ספציפיים מתוך מבחר משפטי הפלינדרום. אלתור, מנגד, היא פעולה שאינה מחויבת לשום חוק מוכתב מראש. כך, כל מפגש שלי עם כל אחד מהאימפרוביזטורים יצר טקסטים נבדלים, שיטות התיחסות שונות, חוקי השתקפות אחרים, שלעתים הנציחו את הנבדלות בינינו ולעתים טשטשו את הגבולות עד לכדי היטמעות הדדית.
בפרק הנוכחי, חמישי, של היצירה את/ה משמש/ת כשיקוף עבור כולנו. "פלינדרום קונקרטי" היא מערכת פלינדרומים שמורכבת מדגימות של כל המשתתפים ויוצרת משפטי מראה מסאונדים שונים (בדומה ל"מודוסים פלינדרומיים", ראי/ה חוק 2, פרק 3). הדגימות הן אסופה מעורבבת מההקלטות של אורי פרוסט, דניאל דוידובסקי ורונלד בורסן ודגימות מהקלטות מיצירות שכתבתי בעשור האחרון. גם בפרק זה המערכת כוללת כמה הצעות אישיות שלי, שאפשר להשתמש בהן ואפשר שלא.
הקולאז' הצלילי הייחודי הזה שנוצר כאשר מקלידים את הפלינדרומים ב"פלינדרום קונקרטי" מבוסס על ז'אנר מוזיקלי בשם "מוזיקה קונקרטית". הז'אנר נוצר בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 בפאריז, על ידי טכנאי אולפן בשם פייר שפר. שפר, בעזרת פייר הנרי (קומפוזיטור), אסף את חתיכות הסליל שנותרו על הרצפה (אלו שלא נכנסו לתקליט) אחרי הקלטות, וברגע של הארה חיבר אותן ליצירה. כך יצר סגנון מוזיקלי חדש ומרתק, שהוא מאבני היסוד של המוזיקה האלקטרונית של ימינו. ההפריה ההדדית שבין טכנאי האולפן למלחין היוותה מקור השראה עבורי בכתיבת חוקי השתקפות", שמבוססים על האסתטיקה והמתודות של המוזיקה הקונקרטית.