(דניאל דוידובסקי: דגימות מסט אימפרוביזציה סולו, אימפרוביזציה; דגנית אלייקים: דגימות מיצירות מן העבר, משפטי פלינדרום)
"כשאתה רואה מישהו שהוא טוב ממך, חשוב כיצד להפוך לשווה לו. כשאתה רואה מישהו שאינו טוב כמוך, הסתכל פנימה ובחן את עצמך" (קונפיציוס)
גירסה נוספת בנוגע לאופן שבו נרקיס נפל חלל מספרת שכאשר הוא ניגש לנהר בשביל לשתות ממימיו, ראה את בבואתו, ומכיוון שלא יכל להרשות לעצמו לחבל בה, לא הצליח לשתות על אף צמאונו הגובר ומת בצמא.
במאה השנים האחרונות, עולם הקומפוזיציה התרחק מהקהל מתוך מערכת אילוצים אסתטיים ותגובות פוסט-טראומטיות למלחמות העולם ולטבע האנושי. הסריאליזם, לדוגמא, הזרם הקיצוני מכולם, הוא תוצר של מלחינים שחוו את מלחמת העולם השנייה כנערים מתבגרים שבבגרותם ניסו לשנות את טבעם של בני האדם דרך יצירת תפישה מוזיקלית-אסתטית שונה. הקהל, בתגובה, שנא אותם ואת היהירות שלהם וחרץ את דינו של עולם הקומפוזיציה למאה שנים של בדידות.
הצורך ההישרדותי של הדורות שאחרי הבצורת מוביל אותנו לחיפוש מתמיד אחר מקווי מים אחרים, שיפרו ויהוו מקור השראה לעולם שאוצר בתוכו חוויה כה מיוחדת, אינטלקטואלית ורגשית כאחד. כל אחד מהמשקפים-המשתקפים שלי היה לי למקווה מים צלולים. אך בשביל לגמוע ממימיו, הוטלה עלי המשימה: לפגוע בבבואת עצמי, לדבר דרך קולות אחרים שאמנם קיימים בי אך לאו דווקא באים לידי ביטוי ביצירות אחרות שלי, ולחלוק עם המשקפים, ואיתך, את שורת החתימה על היצירה.
ללמוד לשתות בלי לטבוע. זוהי ההתרה היחידה מאותה קללה שהטילה נמסיס, אלת הנקמה, על נרקיס. את רגע ההתאהבות שלו בבבואתו אפשר להמשיל לחיבור ראשוני בין אנשים. סוג של ניצוץ נטול מאמץ. אהבה היא כבר סיפור מורכב. לא בקלות, גם לא היום, למדתי לאהוב את המאלתרים שעבדתי איתם ביצירה זו. בכל אחד מהם מצאתי פיסות מעצמי, ולצידן נבדלות שדורשת כבוד לביטוי האינדיבידואלי של כל אחד מהם. התפיסות האסתטיות שלהם הן רדיקליות, גם הם נעים על גלים בעלי אמפליטודות גבוהות (לעיתים גבוהות מדי עד כדי דיסטורשן) שאני מוצאת גם את עצמי נעה עליהן. הם נאמנים לאמת שלהם באותה מידה שאני משתדלת להיות נאמנה לאמת שלי. דרך המשקפים-המשתקפים שלי, אני מנסה ללמוד להשלים עם פיסות האני הללו, שואפת להרכיב דרכם את הפאזל של העצמי המרובה, לבנות ממנו פס-קול.
