פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבנת את זה, ברוך? על "מות האדמו"ר", סרטו של רון מיברג על אדם ברוך

      מרוב שהוא מנסה להקיף את כל תחומי חייו הרבים של אדם ברוך, סרטו של רון מיברג, "מות האדמו"ר", לא שופך אור על אף אחד מהם

      הבנת את זה, ברוך? על "מות האדמו"ר", סרטו של רון מיברג על אדם ברוך

      (באדיבות ערוץ 8)

      אני זוכר שבנעוריי נהגתי לקרוא באדיקות רבה את טוריו של אדם ברוך בסוף השבוע, במדור "שישי" במוסף השבת של "מעריב", ולמרות ההנאה הרבה ששאבתי מהטקסטים, התקשיתי מאוד להבין את פשרם. הכל היה כתוב בכישרון עילאי, בידענות רבה ובעברית עשירה ומדויקת, אך על אף התחושה שמאחורי כל מילה ניצב עולם שלם של מטענים ומשמעויות, לא פעם בסוף הקריאה נותרתי מבולבל, עם הבעה סתומה על פניי, משתאה ומתקשה להבין מה פשר הדברים.

      הנטייה הראשונית במצבים כאלו היא להניח שהכותב לא מספיק קומוניקטיבי ושכתיבתו מופנית בעיקר לעצמו ולא לקוראיו, אך מאחר שסביב אדם ברוך היתה כזו הילה מיתולוגית, בלית ברירה נטלתי את האשמה עליי, על כך שאינני בקיא מספיק בסוגיות הלכתיות או בנבכי האמנות הפלסטית, ועל כך שאינני מסוגל לרדת לסוף דעתו של הכותב, הגדוש בפיתולים וסבכים ומורכבויות אישיות. נדמה שגם אחרי צפייה בסרט "מות האדמו"ר" של רון מיברג, ששודר אמש (שבת) בערוץ 8, נותרה הערכה גדולה לדמותו ולפועלו של ברוך, אך לפני הכל מסתורין, תהיות גדולות ובעיקר בלבול.

      אדם ברוך (יח"צ)
      כמו תמיד אצל אדם ברוך, גם הפעם נותרנו מבולבלים ומהורהרים. ברוך (צילום: יח"צ)

      זה התחיל עם הסקירה הביוגרפית על חייו האישיים, שהיתה מעניינת אך לקתה בחסר. מצד אחד חבריו העידו על כך ש"היה מכור לילדיו", בעוד הוא עצמו טען ש"ילדים זו חבורת נושים שקיבלה זיכיון נשייה מבית המשפט, הם האויב שלך". מצד שני השיחות עם אמו ועם שני אחיו שפכו אור על ילדותו המורכבת ועל האירועים והנסיבות שהפכו אותו לאדם שהיה, אך דווקא האנשים הקרובים אליו ביותר – שני ילדיו ושתי נשותיו לשעבר – לא רואיינו, כך שהסיפורים על אודותיו נעדרו את האינטימיות המתבקשת. ואולי לא הייתה שם אינטימיות? "חונכתי על איפוק קיצוני", סיפר ברוך, "גילוי לב מביא רק לדבר אחד: מפח נפש, מאחר שבמוקדם או במאוחר הזולת ישתמש בגילוי הלב כאמצעי ענישה". כהרגלו, במשפט אחד מדויק תיאר ברוך את מה שניסה לעשות מיברג בעבודת תחקיר מאומצת.

      הסקירה של חייו המקצועיים עשתה לברוך אידיאליזציה, כמתבקש מסרט שנעשה לזכרו ולכבודו על ידי חברו הקרוב מיברג, אך גם היא לא הצליחה להסביר את הניגודיות הרבה בקריירה שלו, כמו גם את תרומתו לתקשורת הישראלית. מצד אחד, מדובר באיש אמנות אליטיסט ובאידיאליסט מחונן, אך את צעדיו המשמעותיים בתקשורת הוא עשה דווקא במגזין "מוניטין", שהתהדר ברכילות ובתמונות עירום. מצד שני, עיתונאים ועורכים שעבדו תחתיו סיפרו בהערצה גדולה על האינסטינקטים העיתונאיים המופלאים שלו, על ראייתו הרחבה ועל יומרותיו לקבוע סדר יום ציבורי, אך הוא עצמו טען (בעודו עורך את מוסף "7 ימים" הפופוליסטי) ש"עיתון זה חומר לבית שימוש".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      אז מהי האמת? כמו תמיד, איפשהו באמצע. ברוך עצמו היה מלא סתירות ולבטים פנימיים, ולכן הסצינות הכי מעניינות ומסקרנות בסרט נגעו לתדמיתו המסתורית, המוזרה והמורכבת, ועל ניסיונו המודע לשמר אותה. "אין ספק, היתה עליו פוזה", אמר אמנון אברמוביץ', "אנשים לא הבינו על מה הוא מדבר, והוא אהב את זה", הוסיף מיכה קירשנר. מי שביאר את הסוגיה טוב מכולם היה יאיר גרבוז, שהיטיב לתאר את אופיו. "אם אתה רוצה לדבר איתו על אמנות, הוא ירצה להתפלל; אם אתה רוצה לדבר על יהדות, הוא יענה לך יונה וולך", אמר גרבוז, "העיקר שלא תהיו באותו מישור, העיקר שהוא לא יחוש שוויוניות. זה לא בגלל התנשאות, אלא בגלל שמבחינתו שוויון זה אינטימיות".

      אלה היו הרגעים הכי אמיתיים בסרט, שהצליחו להסביר למה דמותו מעוררת כזו מחלוקת ולמה רבים מחשיבים את סגנונו הייחודי כמדויק, בהיר ומינימליסטי, בעוד אחרים סולדים ממנו וטוענים כי מדובר בכתיבה סתומה במתכוון, שנגועה בחשיבות עצמית ובנפיחות מופגנת. "היינו לא אהובים, נחשבנו למתנשאים", מספר הבמאי מיברג, שכהרגלו, דוחף את עצמו למרכז הפריים גם כשהדיון לא נסוב עליו.

      קשה לתאר אדם כל כך מורכב ב-70 דקות, על אף שכל המרואיינים דיברו ברהיטות מרשימה ובגילוי לב. קשה להסביר את התרומה שלו לתקשורת הישראלית (אם אכן היתה כזו) בסרט שמנסה לכסות את כל תחומי חייו. אולי הסצינה שלו מול יאיר לפיד, כשהתארח בתוכניתו, מצליחה להמחיש את ההבדלים בין העיתונות שניסה ליצור ברוך בשלבים מאוחרים של הקריירה (מינימליסטית ומעודנת) לבין העיתונות הישראלית המודרנית שמייצג לפיד (ישירה, חטטנית ותוקפנית). בסופו של דבר, מרוב יומרות וכוונות לגעת בכל פינה בביוגרפיה שלו – החל מהילדות, דרך משפחתו, עבודתו וכל תחנותיו המקצועיות – נדמה שאף נדבך לא זכה להתייחסות הראויה. כמו תמיד אצל אדם ברוך, גם הפעם נותרנו עם תאוותנו בידנו: מבולבלים ומהורהרים, מנסים להבין מה פשר הדברים, עם תחושת פספוס בפה אך בעיקר עם טעם של עוד.