הראש והזנב: על אלבומי הקאברים של יהודית רביץ ואושיק לוי

יהודית רביץ ממשיכה לאכזב עם אלבום קאברים דל ומיותר. אולי כדאי שתלמד מאושיק לוי שסופסוף מצא, דרך גרסאות הכיסוי שבאלבומו החדש, את הקול הנכון לו. עינב שיף שמור לביקורת

עינב שיף
05/09/2010
אבל מי צריך את זה? עטיפת האלבום של יהודית ויעקב רביץ(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הרבה שאלות צצות למשמע "שירים מהבית", אלבום הקאברים של יהודית רביץ ואחיה, יעקב. לרוב, שאלות שעולות מתוך האזנה למוזיקה הן תהליך טוב, שמעיד שלצלילים יש יכולת לעורר סקרנות ועניין – שמענו ועכשיו אנחנו רוצים לדעת עוד. ואכן, יש דברים שמעניין לדעת בעקבות האלבום של הרביצים. הראשון והחשוב שבהם הוא למה בעצם האחות יהודית היתה צריכה את זה? מה היה כל כך דחוף לאחת היוצרות המצליחות, האהובות והאיכותיות בישראל להוציא אלבום שכולו מורכב משירים ישנים ולעוסים? מה לה עם זה, בשלב זה של הקריירה כשהיא נהנית משילוב מרתק של קהל צעיר ומבוגר שמתחבר לצדדים הרבים של הקורפוס שלה שכולל שירים "פרח הלילך", "שני שושנים" ו"הוי ארצי מולדתי"?

אם רביץ חיפשה להציג פרשנות אישית לשירים שמרכיבים את נוף ילדותה ומולדתה, הרי שהכישלון של "שירים מהבית" מאכזב פי כמה: אי אפשר לקחת שירים שממילא הילתם נובעת מהיותם שירי מדורה, להקליט אותם עם שתי גיטרות - בדיוק כמו שמנגנים אותם ליד המדורה - ואז לסווג את הביצועים הדלים הללו כפרשנות אישית. זו דמגוגיה כמעט כמו הכתרתו של האלבום כאלבום משותף של רביץ ואחיה, שתפקידו מסתכם בקולות רקע ב"לפנות ערב" וניגון גיטרה בכל שירים, שממילא נשמעים, כאמור, בדיוק כמו שהוקלטו במקור העתיק שלהם.

יתרה מזאת, קולה של רביץ לא משתווה לקולות המקוריים שביצעו את השירים הללו, מחנן יובל דרך חווה אלברשטיין ועד שושנה דמארי. ולבסוף, אמנם כל השירים שנבחרו ל"שירים מהבית" הם קלאסיקה, אבל בדיוק מהסוג שהמוזיקה הישראלית לא צריכה ב-2010, בטח לא בביצועים האלו: ממילא הבנו שלנצח נאכל חרב, השאלה היא למה פסקול המלחמה הזו חייב להריח כמו נפטלין.

עוד בוואלה!

"קשה להסביר במילים את איכות התמונה. זה מסך מושלם לגיימרים"

וואלה! TECH בשיתוף LG
לפחות דילגו על החלק של השמפו. יהודית רביץ(צילום: ענבל מרמרי)

הנסיבות של "שירים מהבית" עצובות פי כמה, בהסתכלות על שני אירועי מיינסטרים מהשנה האחרונה: הראשון הוא האלבום האחרון של יהודה פוליקר, "אהבה על תנאי". קצת יותר מחצי שנה אחרי, אלבומו של פוליקר נמכר בעשרות אלפי עותקים והפך להצלחה מסחררת, תוך שהוא בנוי על שירים אישיים, חושפניים וחשוב מכל – חדשים. קשה להבין למה ההצלחה של פוליקר לא מראה לאמנים מהליגה שלו שאפשר להצליח גם אם לא עושים אלבום קאברים. האירוע השני הוא כמובן אלבומה החדש של קרן פלס, שהופק מוזיקלית על ידי רביץ. בין "בין העיר לכפר" של פלס ל"שירים מהבית" של מפיקתה נמתח חבל רעוע שבנוי על יסודות שהמוזיקה הישראלית אמורה היתה להודיע על פטירתם בשיבה טובה: יסודות של מוזיקה מגויסת, מנוונת ואטומה לכל מה שקורה בעולם כרגע.

הטיימינג בו יוצא "שירים מהבית" קושר את כל החבילה המצערת הזו למחשבות על התשוקה של אמנים לקחת חלק במאבק על כיס צרכני המוזיקה לראש השנה, פיקציה מיושנת של חברות תקליטים שמפסידות כסף בכל השנה – גם בחגים. "שירים מהבית" נראה כמו משוואה מתמטית שגורמיה הם "קאברים", "יהודית רביץ", "גימיק" (האח), "חגי תשרי" והתוצאה שלה הוא כסף פוטנציאלי ודודות נמוגות מהמתנה היצירתית של החותן. עצוב, עצוב כל כך שהיוצרת שליוותה מלמעלה את הרוק הישראלי בימים יפים שלו ושרק לפני כמה חודשים הצליחה להמציא את עצמה מחדש בשיתוף פעולה מרענן עם ההרכב האחים רמירז, מסתגרת שוב בארון החם והמשתק של פלייליסט לימי זיכרון, שואה, גבורה ושינה.

*יהודית רביץ ויעקב רביץ, "שירים מהבית" (הליקון)

איפה לא טעינו

סוף סוף, במקום הנכון. עטיפת "קול וחומר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

האכזבה הגדולה מהגישה של רביץ לקאברים מתחזקת על רקע האזנה ל"קול וחומר", אלבום הקאברים של אושיק לוי, בו בכל צומת שרביץ ביצעה טעות, לוי לוקח את הפנייה הנכונה ויוצא מנצח: ראשית, בחירת השירים מגוונת ומעניינת – מ"שלמונזה" היחסית לא מוכר של משינה, דרך "שקט" של נקמת הטרקטור ועד "אל תפחד" של ריטה על תקן ההפתעה המגדרית. שנית, ההפקה המוזיקלית של זיו ריינר מצליחה להציב את לוי במקום הנכון לו, לראשונה מזה 35 שנות קריירה: לוי הוא לא זמר מהקליבר של יהורם גאון או אריק איינשטיין ולכן סאונד גדול והפקה מהודרת מחמיצות אותו, כפי שלמעשה הקריירה שלו היא החמצה.

ריינר עוטף את לוי בסאונד יבש, כמעט עצי, שהופך את קולו הצרוד מעט למהדהד ומלא נוכחות, באופן שבולט יותר מכל ב"איש בלי נצח" של החברים של נטאשה ואחד הביצועים המבריקים באלבום – "חור בלבנה" של רוקפור, שאיבד את הפסיכדליה שבמקור אבל הרוויח את הדרמה. הרוח של ריינר מחייה את לוי, אבל דווקא את הביצוע הטוב באלבום עיבדו לני בן בסט וגיא שמי (תחת הכינוי המשעשע "קוסמחשי 700") ל"לישון לישון" של לוי עצמו, בגרסה שמשלבת את הביצוע הישן עם שירה שהוקלטה מחדש על ידי לוי עצמו ועם גרוב כובש.

לא ג'וני קאש, ועדיין - שווה האזנה. אושיק לוי(צילום: מיכה קירשנר)

הקונספט של "קול וחומר" זועק כמובן להשוואות עם סדרת האמריקן רקורדינגס של ג'וני קאש, כמו שכל אלבום קאברים של אמן ותיק לשירים צעירים ממנו מעורר ב-15 השנים האחרונות. גם הביצוע המוצלח יחסית של לוי מעודד את ההשוואה הזו, אלא שצריך לזכור שקאש בתודעה האמריקאית הוא זמר גדול בהרבה מלוי עבור התרבות הישראלית, כמו גם את העובדה שריק רובין, המהנדס המבריק של אותם אלבומים, הוא פיגורה מוזיקלית שלריינר יש כמה גלקסיות לעבור כדי להגיע אליה.

זו הסיבה ש"קול וחומר" מייצר גרסאות טובות לרוב (אפשר היה לוותר על "סיכוי קלוש" והשיר המקורי באלבום, "ילדה שלי"), אבל לא קלאסיקות מהפכניות כמו שהיו "Solitary Man", "If You Could Read My Mind" וכמובן "Hurt". החדשות המעודדות כאן הן שאושיק לוי מצא את הקול הנכון לו ומכאן יש בהחלט מקום לסדרת אלבומים שימשיכו את הקונספט שמצליח אפילו להפוך את "כל קיץ קורה דבר מה" של מיקה קרני במקור לשיר יפה. גם בסדרת של קאש, השירים המדהימים באמת הגיעו החל מהאלבום השני.

*אושיק לוי, "קול וחומר" (היי פידלטי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully