אחד מאלבומי הפוסט-פאנק האהובים עליי הוא "Jeopardy", אלבום הבכורה של The Sound. לפני כמה חודשים קניתי בלונדון בפעם הראשונה את "Jeopardy" בויניל, אמנם ברה-אישיו ולא בהוצאה המקורית, אבל זה בכל זאת היה מרגש. אחר כך, בתחילת יוני, קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהו שאני לא מכירה רופא מירושלים! ששלח לי סריקה של טור שכתבתי על The Sound ב"עכבר העיר" לפני שש שנים. ואז, לפני כשבוע, צלצל אלי אחד מעורכי וואלה! תרבות וביקש שאכתוב על האלבום הזה, במלאת 30 שנים לצאתו.
ההודעה מהרופא הירושלמי והטלפון מוואלה! כל כך שימחו אותי שהם כמעט פיצו על זה ששכחתי להחזיר את התקליט לעטיפה אחרי ששמעתי אותו והשארתי אותו על השולחן ליד החלון. הוא התעקם מהשמש ועכשיו כבר אי אפשר לשמוע אותו. אבל מה זה כבר תקליט ברה-אישיו לעומת הזדמנות מיסיונרית להכיר לעוד כמה אנשים את האלבום הנפלא והעלום הזה.
"Jeopardy" הוא אחד מאלבומי הפוסט-פאנק הטובים ביותר אי פעם. הוא לא נופל בכלום מכל אלבומי הז'אנר שנכנסו להיסטוריה ושכולם מכירים. על אף הסלידה שלי מרשימות "עשרת האלבומים הכי טובים שאתם לא מכירים" שמתפרסמות לפעמים בעיתונים יש בזה משהו נורא מתנשא במקרה של דה סאונד, הדרך בה הם נמחקו מדפי ההיסטוריה היא פשוט טראגית. אפילו ההתאבדות של מנהיג הלהקה, אדריאן בורלנד, ב-1999, לא עזרה להחזיר אותם לתודעה.
עוד בוואלה!
על אף הביטחון העצמי הרב של בורלנד בזמנו הוא אמר בראיון שהסמיתס הם חרא להקה ושהלהקות הטובות היחידות בסביבה, מלבד להקתו, הם ניו אורדר, סופט סל ויוריתמיקס ועל אף שהם היו חתומים בלייבל של אקו אנד דה באנימן, ההצלחה מעולם לא האירה לדה סאונד פנים. ולא רק שהם לא הצליחו בזמן אמת, גם רטרואקטיבית הם מעולם לא קיבלו את ההכרה שהם ראויים לה.
למרות איכויותיו הבלתי מעורערות, "Jeopardy" הרבה פחות מוכר מאלבומים מקבילים לו. מן הסתם ההוצאה המחודשת של האלבום ב-2002 עזרה קצת להחזיר את דה סאונד לתודעה, אבל עדיין במספרים קטנים. לשם דוגמה - לדה סאונד יש 7,361 חברים במייספייס. לאקו אנד דה באנימן יש 30,097, ואילו לג'וי דיוויז'ן יש 94,033. ברשותכם, אנסה להוסיף להם חבר או שניים.
עוד בוואלה!
דה סאונד הוקמה בדרום לונדון ב-79' על חורבות להקה בשם The Outsiders. כל חובב אינדי יודע שהסינגל "Spiral Scratch" של הבאזקוקס מ-77' הוא התקליטון הראשון בהוצאה עצמית של ראשית ימי הפאנק הבריטי, אבל גם אני לא ידעתי שהאלבום "Calling on Youth" של האאוטסיידרס, שיצא פחות מחצי שנה מאוחר יותר, היה אלבום הפאנק השלם הראשון שיצא בהוצאה עצמית.
אחרי שהאאוטסיידרס התפרקו, הקימו הסולן/גיטריסט/כותב הטקסטים אדריאן בורלנד והבאסיסט גרהם גרין, ביחד עם עוד שני חברים חדשים, להקה חדשה בשם דה סאונד. וב-1980 יצא "Jeopardy", שהוא אחד מאלבומי הפוסט-פאנק/ניו-ווייב המטלטלים ביותר שאני מכירה: החל בזעקת "I Can't Escape Myself" הפותחת את האלבום, דרך להיטים סוחפים ומדהימים כמו "Heartland" ו"Heyday", שירי מחאה לימי המלחמה הקרה כמו "Missiles", ושירים אפלים, מטרידים ומלאי פרנויה כמו "Hour Of Need", זה אלבום מושלם של גיטרות זוויתיות, קלידים זוהרים, באסים חופרים, מצוקה קיומית וסולן שמתפוצץ עם כל משפט.
עוד בוואלה!
האלבום הזה מזכיר המון דברים. אפשר לשמוע בו שרידים של ג'וי דיוויז'ן, אקו אנד דה באנימן, טלוויז'ן, The Teardrop Explodes של ג'וליאן קופ, The Only Ones, The Jacobites של ניקי סאדן, The Psychedelic Furs. ויחד עם זאת, יש לדה סאונד צליל ייחודי, ומעל לכל, שירים מעולים. איך בדיוק האלבום הזה לא הפך לקלאסיקה, זה ממש לא ברור.
אחרי "Jeopardy" הוציאו דה סאונד עוד כמה אלבומים, ואחרי שהם התפרקו, בסוף שנות השמונים, המשיך בורלנד בקריירת סולו. האו סבל מדיכאון קליני, סירב לטיפול תרופתי כי הרגיש שזה פוגם ביכולת שלו לעשות מוזיקה ומת ב-26 באפריל 1999, כשקפץ לפני רכבת נוסעת בתחנת הרכבת התחתית של ווימבלדון ונדרס למוות. כך נגמר הסיפור העצוב של אדריאן בורלנד. ואם מותו לא עזר להחיות את המוזיקה שלו, אולי ציון 30 שנה לאלבום הראשון של דה סאונד זה מה שיעזור.