אם הקלישאה קובעת שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה, אז הגבר היחיד שמאחוריו עומדת פטי יוז, הדמות אותה מגלמת גלן קלוז ב"דמג'ז", הוא כנראה אלוהים. בשלוש עונות בהן שודרה הסדרה בארצות הברית, כשהשלישית שבהן עלתה בישראל אמש (ראשון) ב-HOT, יוז לא רק הצליחה לזכות עבור לקוחותיה במאות מיליוני דולרים במסגרת התביעות הייצוגיות בהן היא כה מצטיינת, אלא ליצור מודל נשי שהוא שילוב בין אנה ווינטור של "השטן לובשת פראדה" ללילית, השדה מהתלמוד שאסור לומר את שמה.
בניגוד למה שנהוג לחשוב ואף להעניק פרסים על פיו, "דמג'ז" היא סדרה שגדולה הרבה יותר מהמשחק המושלם של קלוז. קלוז אמנם זכתה בשני פרסי אמי על תפקידה בסדרה והאייקוניות שיש בדמות אותה היא מגלמת מזכירה תפקידי ציר כמו של ויק מאקי (מייקל צ'יקליס) ב"המגן" או בריאן קרנסטון ב"שובר שורות", אולם בדומה לשתי הסדרות הללו, תפירת התפקיד הראשי משרתת מטרה גדולה יותר. בדיוק כמו שרכז קבוצת כדורסל נמדד ביכולתו להפוך את חבריו לקבוצה לטובים יותר. "דמג'ז" של העונה השלישית היא לא רק קבוצת NBA, היא לחלוטין טוענת רצינית לכתר.
כשם שפטי יוז פועלת בשיטתיות, כך צריך קודם כל לרדת פרטים אם רוצים להבין למה "דמג'ז" היא מסדרות העילית של הדרמה האמריקאית כיום. באופן יבש, זוהי סדרה שעוסקת בעלילותיו של משרד עורכי הדין של יוז, אשת קריירה שאפתנית באופן שיגרום לנוחי דנקנר להיראות כמו ביטניק. המשרד מתמחה בתביעות ייצוגיות לנפגעי עוולות תאגידים: בעונה הראשונה נלחמה יוז במולטי-מיליונר ארתור פרובישר (טד דנסון, שממשיך ללוות את הסדרה), שמכר את חברתו תוך פגיעה אנושה בכספי משקיעיו; בעונה השנייה נלחמה בתאגיד שמזהם אדמות של עיר נידחת; ובעונה הנוכחית יוז היא הממונה מטעם בית המשפט להשיב את כספם של אנשים שרומו על ידי לואיס טובין, הוורסיה הטלוויזיונית של ברני מיידוף.
אלמנט חשוב בתוך כל זה הוא ציר הזמן של הסדרה: כל עונה נפתחת בסיטואציות שהסדרה תגיע אליהן במהלך העונה, כך שהעלילה נפרשת קדימה ואחורה בשילוב של מסורת הרשומון מחד וסרטים כמו "ממנטו" מאידך.
עד כאן, הסדרה לא באמת עוברת את סף האובססיה של עורכי דין משועממים שתמורת תמונה באייטם יתנו לכם ראיון עם הלקוח + לב מיד שנייה. אלא ש"דמג'ז" היא מהסדרות האלו שגורמות ל"הפרקליטים" או לכל סדרת ליטיגציה אחרת להיראות חיוורות ואנורקטיות כמו אלי מקביל (הדמות, הסדרה סתם גרועה).
יוז לוקחת את המשפט "לא בוחלת באמצעים" יותר מדי ברצינות, כך שמסעה אל הצדק עובר בשוחד, מעקבים, ציתותים, מניפולציות מתוחכמות ומבט קר להקפיא לקינוח. ואילו התסריט, וזהו דבר שבולט במיוחד בעונה השלישית, נענה לאובססיה האמריקאית לקונספירציות נוסח "24" ו"נמלטים", אבל בקצב איטי שבונה את המתח לאורך עונה שלמה ולא בין כל הפסקת פרסומות.
לאלו יש להוסיף את צוות השחקנים שמקיף את קלוז, שמתחלק לשניים: צוות הליבה שרץ לאורך שלוש העונות ושחקני האורח המיוחדים, המותאמים לכל עונה. בצוות הליבה נמצא קודם כל טייט דונובן, בתפקיד טום שייז, עורך דין ועבדה הנרצע של יוז. אלא שדונובן הוא החוליה החלשה היחידה בסדרה, עם הבעות פנים מאולצות ומשחק מוגזם שהולם יותר תיאטרון מאשר דרמה פסיכולוגית נטולת לב.
לעומת זאת, רוז ביירן, שחקנית המשנה הבולטת השנייה בסדרה, מגלמת את אלן פרסונס ומשלימה את הרוע של קלוז עם נבזיות מרשימה משל עצמה. מאז הצטרפה פרסונס לחברה של יוז, היא הספיקה להיות חשודה ברצח ארוסה, לאיים באקדח טעון על יוז עצמה, להיות מושתלת של ה-FBI בניסיון להפליל את יוז, ולשוב לשתף עמה פעולה בעונה החדשה הפעם בעבודתה אצל התובע המחוזי. לא מעט בשביל בחורה באמצע שנות ה-20 לחייה. אגב, התפקיד של פרסונס והמועמדויות לאמי בהן זכתה ביירן בעקבותיו הרימו את הקריירה שלה, והיא כבר לוהקה לסרט הבא בסדרת "X-מן".
לצד ביירן ודונובן, חשוב להזכיר גם את זאקרי בות', המגלם את מייקל, בנה המבריק, הסאדיסט ויפה התואר של יוז, שהחל את הסדרה כפושטק תיכוניסט ממוצע והפך, לאחר מחנה חינוך מחודש, לארטיסט איסטניס שחי עם אישה מבוגרת הנושאת ברחמה את ילדו. כל זה למורת רוחה של אמו והכוונה במורת רוח היא שכל האמצעים כשרים כדי להטיס את האישה ש"הרסה" את חייו של בנה קיבינימט.
הצוות המרכזי של "דמג'ז" מנווט את העלילה כדי שבסופה כל צופה ירגיש שהוא חייב לדבר עם צופה אחר ולראות אם אכן מה שראו עיניו התרחש כרגע מול המסך. אלא שללא הבנייה הייחודית של שחקני האורח בכל עונה, קשה היה להמשיך ולהתעניין בקרב המוחות שבין יוז לפרסונס. כך, בעונה השלישית זוכים צופי "דמג'ז" לשלוש דמויות מהטובות ביותר שהיו בסדרה: ראשון, זהו ג'ו טובין (קמפבל סקוט), בנו של המיליונר הנוכל שנלחם באלכוהוליזם, ביחסיו המורכבים עם אביו, בלבו הטוב, ברצונו לשמור על הונה של המשפחה וכמו כל בן טוב גם באמא השתלטנית שלו. את אמו של טובין מגלמת באופן מבריק לילי טומלין מסוג התפקידים ששחקניות מזדקנות צריכות כדי להזכיר לכולם שהיא ידעה לשחק, עד המוות.
אבל דמות האורח החשובה מכולן בעונה הנוכחית היא של מרטין שורט, המגלם את לאונרד ווינסטון, עורך הדין הנאמן של משפחת טובין, איש סודו של האב הפושע. ווינסטון הוא משפטן שמטשטש את הגבולות בין אתיקה מקצועית לבין מי שרואה את עצמו כבשר מבשרה של משפחת האצולה. התפקיד של שורט הוא לא רק לדקלם את המונחים שעיבד עבורו היועץ למונחים משפטיים של הסדרה, אלא להוות ציר עלילתי משל עצמו, שבזכות הבעות פנים, טיקים ושנינויות אלגנטיות הופכות אותו לנשק הסודי של העונה. תפקיד אורח נוסף שכדאי לשים אליו לב הוא של דומיניק צ'יאניזי, המגלם את המיליונר המיסתורי סטיוארט זדק: 180 מעלות מדמותו המפורסמת מכולן קוראדו "ג'וניור" סופרנו, הדוד המורכב של טוני ב"הסופרנוס".
דמויות הבסיס החזקות, דמויות המשנה המעוצבות היטב, התסריט העשוי ביד אמן והעיצוב האמנותי הקר והמנוכר הופכים את "דמג'ז" לאחת מאותן התמכרויות ששובות גם את עולמם של אלו שלכאורה אין להם זמן לראות טלוויזיה. היא הסדרה האחת שכדאי לוותר בשבילה על פגישה עם אדם שאתה אוהב או אפילו, רחמנא ליצלן, שעת שינה.
מעבר לכל אלו, יתרונה הגדול באמת של "דמג'ז" היא שהיא אינה מציבה בפני צופיה דילמות מהחיים האמיתיים, או שהיא מערערת את האיזון העתיק שבין טוב ורע. ב"דמג'ז" כולם רעים ואקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה כנראה באותה מערכה, רק שאף פעם לא ידוע במי.
בנוסף, "דמג'ז" היא סדרה שעוסקת בעורכי דין ובנושאים משפטיים, אך כמעט ולא מתקיימת באולם בית המשפט, וכך נמנעת מהצופים אותו מרתון אובג'קשן/אוברולד שמלווה את הטלוויזיה כל כך הרבה שנים. בעולם שבו "סיטון" עם ששון גבאי או "פרנקו וספקטור" עם רונית אלקבץ ומשה איבגי הם שיא הטלוויזיה המשפטית אליו הגיעה הטלוויזיה הישראלית , טוב שיש מי שיזכיר לנו שאכן, עורכי דין הם חרא של בני אדם.