עליזה בארץ הפרעות: על הסרט "אשת ראש הממשלה" אודות עליזה אולמרט

דמותה של אשת המנהיג בישראל, פרט למקרי קיצון בודדים, תמיד הייתה נסתרת וסמויה מהעין הציבורית והפומבית. שרה נתניהו ולאה רבין, כל אחת והסיבות שהביאו לכך במקרה שלה, היו יוצאות דופן וגם את שתי אלה קשה לשים בכפיפה אחת, לפחות מבחינת העיסוק התקשורתי בהן. בארצות הברית, האחות הגדולה, חשיפת בת הזוג של המנהיג המבקש להיבחר , בוודאי לפני שזה אכן הצליח לשים רגל בבית הלבן (טרם נבחרה למשרה הרמה אישה), היא צעד ברור מאליו. כנראה שזה לא מקרי שביבי, זה שעל פי הקלישאה הידועה הביא את אמריקה לפוליטיקה המקומית, סבל מאותה מלכודת דבש גם ביחס לאשתו.

עליזה אולמרט, לעומת זאת, היתה האנטי קליימקס המוחלט. בעיקר בגלל זה הבחירה שלה להתמסר למצלמה של הבמאית ציפי טרופה, בסרט "אשת ראש הממשלה" ששודר אתמול (ראשון) בערוץ 2, היתה מפתיעה ולא שגרתית. אולמרט דאגה להבהיר הרבה לפני שבעלה הפך ראש ממשלה שחייה אינם עניינו של הציבור. סוג של סוניה פרס למתחילות. אבל שלא כמו ביחס לרעייתו לשעבר של הנשיא בן ה-87 שלכם, רובנו ידענו מי היא עליזה אולמרט, במה היא עוסקת ובפיסת האינפורמציה הקריטית – היא חתיכת שמאלנית, האולמרט הזו.

כשטרופה החלה ללוות את אולמרט היא עדיין לא היתה אשת ראש ממשלה. בטוויסט שכל יוצר דוקומנטרי יכול רק לחלום עליו, חודשיים אחר כך הסטטוס של מושא הסרט שלה השתנה. כך החלה דרכן המשותפת שכללה סערות ומבצעים צבאיים שנויים במחלוקת שהניבו גם הפגנות המונים, ועדת חקירה מרעידת סיפים ולא מעט חקירות משטרתיות .

בגלל רצף האירועים הדחוס כל כך ברגעים דרמטיים, שאף ראש ממשלה לא חווה בקדנציה אחת שלו, הציפיה היתה לרצף זהה של רגעים מטלטלים וחד פעמיים בזמן אמת גם בכרוניקה המצולמת, אבל התוצאה מאכזבת למדי. הסרט נמרח לא פעם ומשעמם בחלקים לא מעטים שלו. בכלל, הבחירה של הזכיינית רשת לשדר את הסרט תמוהה במקצת. נדמה כי סרט כזה היה מוצא את מקומו הטבעי בערוץ 8 של HOT או yes דוקו ולא מיד אחרי "צחוק מהעבודה", שיבוץ שקשה לחשוב על מופרך ואומלל ממנו.

דקות ארוכות, בעיקר אלו שבהן אולמרט מציירת בסטודיו שלה, מצלמת סטילס דרך חלון רכב השרד בנסיעותיה ברחבי הארץ ומהרהרת על העולם, קשה שלא להיזרק אל מה שמתקרא לפעמים הפריים-טיים של ערוץ 1. מאידך, ההיצמדות של טרופה לאולמרט בכל הנקודות האינטימיות והקשות של אשה שרואה את בעלה מתרסק פוליטית אחרי שהגיע למקום שעליו כבר לא העז לחלום, זה שהיא מעידה כי מעולם לא רצתה שיהיה בו, הצליחה לייצר בכל זאת לא מעט סיטואציות מציצניות למקומות שאיש אינו רואה בדרך כלל בחייו של ראש ממשלה. כך, התוצאה היא שילוב של כתבת שרי רז על הביאנלה בוונציה עם עוד ספיישל איתן הבר, מרטין אינדיק ושמעון שבס ביום השנה לרצח יצחק רבין ותמונות מחדר העבודה.

אבל אם נותנים מנוחה לרגע לעין הביקורתית המתחייבת, מדובר פה בסך הכל, וזה לא מעט, בסרט על אהבה. אולמרט מספרת על הוויכוחים העזים שניהלה עם בעלה במשך עשרות שנים, תוצאה של העמדות הפוליטיות המנוגדות כל כך שלהם, על העובדה שמעולם לא רצתה להיות אשת פוליטיקאי ועד כמה העולם הזה זר ומנוכר לה.

גם בתהליכים השוטפים שמתוארים בסרט קל לגלות שמתחת למעטה הפילוסופי והכוללני של הסיפור יש פה בעצם אישה שדואגת לשלומו של בעלה, תומכת ומלטפת אחרי עוד חקירת משטרה בביתם, מדברת עם הילדים ומנסה לשמור על תא משפחתי מגובש ותומך, למרות חילוקי הדעות בין בני המשפחה בנוגע להחלטותיו האופרטיביות של המנהיג האב ונסיונות שכנועו מבית לעזוב את כל זה ולהתפטר. שני רגעים בולטים בהקשר הזה הופיעו בסרט: האחד הוא כשאולמרט מזכירה, כבדרך אגב, שבגלל עומס העבודה והאירועים אין לו זמן לבדוק את עצמו לאחר גילוי הסרטן; השני הוא כשהיא ובנה שאול מחזיקים ידיים אל מול הטלוויזיה המביאה את המסקנות הסופיות של דו"ח וינוגרד, ואת תחושת ההקלה הניכרת מיד כש"אודי" מתקשר לספר לה אודות השורה התחתונה והמקלה יחסית בדו"ח, הנוגעת לתפקודו במבצע הקרקעי של 48 השעות האחרונות במלחמת לבנון השנייה.

לצד אלו, הסרט מציג גם אלגוריה, פשטנית מטבע הדברים, למצבו של איש השמאל הרדיקלי בישראל של השנים האחרונות. במידה רבה, עליזה אולמרט היא כמעט קלישאה מושלמת של הדמות המצטיירת בעיני המסתייגים. היא נגד הכיבוש, נחרדת מול תמונות של הרג אזרחים במלחמות עליהן אחראי בעלה, מפנטזת על נשים מפגינות משני צידי הגבול נגד אותו הרג, מציירת, מפסלת, מצלמת, עוסקת במעמדם וברווחתם של פליטים ומהגרי עבודה. חומר קלאסי לטוקבקיסט האוטומטי.

כמו עליזה אולמרט, כך גם איש השמאל הרדיקלי בישראל, מביט בנעשה סביבו, לא מבין מה לעזאזל קורה פה ובעיקר למה כל זה מגיע לו. כמו עליזה אולמרט, הוא מביט בעיניים כלות ובכוחות מותשים בתופעות שממוטטות את עולמו ואין מזור ואין מרפא.

הטרגדיה הזו מוכפלת פי כמה וכמה כשהחיים מובילים אותך להיות אשתו של ראש ממשלה בישראל באותן שנים, גם אם שינה את דעתו הבסיסית והיה מוכן ללכת רחוק מאד בפשרות למען שלום. "לקח לנו 38 שנה ליישר קו", כך היא מתארת את תפיסת עולמו הנוכחית של בעלה המנהיג. ורגע לפני שהוא מוציא לפועל את כל מה שחלמה עליו מאז 67', יחד עם אבו מאזן, האורח התכוף בביתם, הופכות אותו החקירות, הפרקליטות והתקשורת לצל של ראש ממשלה ומטח אחר מטח של קסאמים גורמים לו לצאת לעוד מבצע צבאי אלים ונטול פרופורציות שהעלה באש וזרחן את הסיכוי ההוא לסיום הסכסוך.

פרט לאותם רגעים מציצניים, שאינם יותר מפולקלור שמהותו צפייה בראש הממשלה של ישראל מדבר בטלפון עם נשיא ארצות הברית במכנסיים קצרים על הספה, לא יצאנו עם תובנות חדשות על מידת ההשפעה של אשת ראש הממשלה עליזה אולמרט על ראש הממשלה אהוד אולמרט. ייתכן שהיתה כזו אבל בסרט אין לכך סימן. הסרט, בהגדרה, עוסק בה ובאישיותה, זו שבאה לידי ביטוי כנראה טוב מכל סיטואציה אחרת בסצנה הסוגרת של הסרט, בה אישה אחת שהתחתנה פעם עם עורך דין צעיר שהפך במקרה להיות ראש ממשלה לא מוצאת עצמה כשאת ביתה ממלאים מנהיגים מהעולם ומתהלכת אבודה מצד לצד עד אשר היא מסתגרת באחד החדרים.

מטאפורית, ההסתגרות הזו שלה מציבה סימן שאלה שהסרט אינו עונה עליו ולו ברמז. כיצד האישה הקרובה כל כך לבעלה, זה שמואשם כל פעם מחדש בפרשת שחיתות שלפחות אחת מהן נוגעת גם לה ולילדיה, לא ידעה דבר. יותר מזה, היא גם כמעט ולא נדרשת לנושאים הללו, פרט להתמודדות שלה אל מול גל הפרסומים. למרבה האירוניה, היא אפילו מצולמת אורזת לקראת נסיעה לארצות הברית, זמן קצר אחרי פרסום פרשת "ראשונטורס".