סוגה בשושנים: סיכום שנת תש"ע בקולנוע

השנה העברית הקודמת הסתיימה באירוע שיא בתולדות הקולנוע הישראלי – זכייתו של הסרט "לבנון", דרמת המלחמה של שמוליק מעוז בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם וגם הפרס החשוב ביותר שהוענק אי פעם לסרט ישראלי. מעוז סיפר בסרט את סיפורם (וגם סיפורו האישי הטראומטי), של קבוצת לוחמים בטנק ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הקשר היחידי שלהם עם העולם שבחוץ הוא דרך הכוונת של התותח. הסרט התרחש ברובו הגדול בתוך החלל הדחוס של הטנק, אך למרות המגבלות ששם לעצמו הצליח לברוא על המסך מציאות משכנעת ומרתקת, גם אם נגועה בגסות מסויימת. "לבנון" היה הסרט השלישי במעין טרילוגיה לא מכוונת של סרטי מלחמה מבוססי זכרונות אישיים, שהתחילה עם "בופור" ב- 2007 ונמשכה עם "ואלס עם באשיר" ב- 2008. שלושת הסרטים הגיעו להישגים חסרי תקדים של עשייה קולנועית והשלימו עשור מרתק, שבו הסרטים הישראליים חזרו לתקשר עם הקהל בארץ, וגם הפכו לשם דבר בעולם עם שלוש מועמדויות רצופות לאוסקר האמריקאי, פרסים יוקרתיים בפסטיבל קאן ובפסטיבלים ברלין וגם הצלחה קופתית לא קטנה.

אחרי הצטברות כזאת של הישגים, יכולנו לצפות לרגיעה מסוימת ואפשר לומר שהיא אכן הגיעה השנה. אף סרט ישראלי שיצא לאקרנים בשניים עשר החודשים האחרונים לא ייזכר ככל הנראה כיצירת מופת מקומית. מצד שני, הקולנוע הישראלי הסתובב השנה באזורים סגנוניים וז'אנריים לא ממש אופייניים לו, עם יוצרים צעירים ברובם שהעיזו לנטוש את הדרמה המשפחתית והסיפור האישי קורע הלב לטובת אלימות, סקס, קומדיה ואקשן. המגמה החדשה הזאת הניבה שורה של סרטים פגומים במידה מסויימת, אך מלאי הישגים ומעניינים מאוד.

הסנונית הראשונה של המגמה החדשה היתה "קירות", סרטו של דני לרנר בכיכובן של נינט טייב ואולגה קורילנקו. לרנר, שהצליח להבטיח לסרטו תקציב מכובד בעקבות ההצלחה המפתיעה של הסרט העצמאי שלו "ימים קפואים" מ- 2004, יצר ב"קירות" B-movie קשוח על בחורות ואקדחים, שהיה אלים ולא נעים מכדי לתקשר עם הקהל הרחב, למרות נוכחותה הנוצצת של נינט. עם זאת, הסרט היווה הוכחה נוספת לוירטואוזיות הקולנועית של לרנר, וגם כלל בתוכו כמה מסצנות האקשן המרשימות ביותר שנוצרו אי-פעם בסרט ישראלי.

חודש אחרי "קירות", יצא לאקרנים "פובידיליה", מעין מותחן פסיכולוגי של האחים יואב ודורון פז. עופר שכטר, במפגן משחק מרשים מאוד, שיחק מתכנת צעיר, שבעקבות התקף חרדה מחליט להסתגר מהעולם בתוך הדירה שלו, כשהוא מבלה את רוב היום בין המחשב לטלוויזיה. הממלכה הביתית שיצר לעצמו מתחילה להתפורר, כשלחייו של הגיבור נכנסים בחורה בלונדינית (אפרת בוימוולד) ומתווך דירות זקן (שלמה בר שביט). "פובידיליה" הצטיין בעשייה טכנית מרשימה ומשחק מצויין, אך סבל מתסריט לא מספיק מפותח. כמו "קירות", גם "פובידיליה" כיוון את עצמו לקהל צעיר ועדכני יותר מזה שהקולנוע הישראלי נוהג לפנות אליו בדרך כלל, וגם הוא לא ממש הצליח להביא את הקהל הזה לאולמות.

מי שהצליח יותר (ליתר דיוק הרבה הרבה הרבה יותר) בנסיונו למצוא פתח ללבו של הקהל הצעיר ולהביא לקולנוע הישראלי סרט ז'אנר נטול יומרות היה "זוהי סדום", סרט הקולנוע של יוצרי ומשתתפי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". עורך התוכנית מולי שגב חבר לאדם סנדרסון, אחד מבמאי המערכונים שלה וקולנוען עצמאי בועט בעברו, כדי ליצור את הקומדיה הטהורה הראשונה שנוצרה בארץ לפחות מאז "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח. החבר'ה נסעו עד לבולגריה, כדי לשחזר שם את סדום המקראית עבור העיבוד המטורף לפרשייה טעונה מהתנ"ך. גם במקרה הזה רוב המבקרים לא ממש פרגנו, אבל המותג של "ארץ נהדרת" הוכיח את עצמו והביא לבתי קולנוע יותר מ- 400 אלף צופים אחרי פחות מחודש. סביר מאוד להניח, שבסיום ההקרנות שלו "זוהי סדום" יהפוך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בשלושים השנים האחרונות.

ההצלחה המסחררת של "זוהי סדום" כמעט והשכיחה את העובדה שחודש לפני כן יצא לאקרנים סרטו החדש של אבי נשר "פעם הייתי", שגם הוא הפך ללהיט קופתי, אם כי צנוע בהרבה (250,000 צופים, נכון לכתיבת שורות אלו). נשר יצר השנה את סרטו המכובד והמיושב ביותר בדעתו עד היום, דרמה ריאליסטית-נוסטלגית עם דמויות של ניצולי שואה, שעושה הרבה נחת רוח לקהל וקיבל על הסרט הזה את הביקורות הטובות ביותר שלו כנראה מאז "הלהקה". עם קצת מזל הסרט ירוויח עבור נשר כמה וכמה פסלונים בטקס פרסי אופיר הקרוב.

"פעם הייתי" הוא לא הדרמה הריאליסטית הישראלית היחידה שיצאה השנה לאקרנים, אך היחידה שהצליחה להביא קהל לבתי הקולנוע. לשתי הנציגות הנוספות של הסוגה הקולנועית המועדפת על-ידי הקולנוע הישראלי – "מאיה" של מיכל בת אדם ו"היו לילות" של רוני ניניו – יש נקודות משותפות מפתיעות: שתיהן מתרחשות על רקע עולם התיאטרון. שתיהן גם עושות את זה בכלים מלודרמטיים במובהק. אבל יש גם הבדל מובהק: "מאיה", סרט צנוע שעוסק בשחקנית צעירה, שמצליחה לזכות באהבה והצלחה מקצועית כנגד כל הסיכויים, הוא אחת העבודות הפחות מרשימות של בת אדם, יוצרת מרתקת לרוב. "היו לילות" לעומת זאת, שעוסק ביחסיהם של במאי תיאטרון שמואשם במעילה (משה איבגי) עם בתו הפסנתרנית (דנה איבגי), הוא פצצת רגש אמיתית ואחד משיאי יצירתו של רוני ניניו.

בעוד ששנת תש"ע תיזכר כשנה שבה סרטי הז'אנר הרימו ראש, שנת תשע"א צפויה להפגיש את הצופים עם סרטים חדשים של כמה מהבמאים הבכירים בקולנוע הישראלי, ביניהם דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן, דן וולמן וערן ריקליס. הקו המנחה של סיכום השנה הבא הולך להיות עיבודים לקלאסיקות של הספרות העברית. יש למה לחכות.