פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא אוצר באדום: ראיון עם גדעון עפרת

      האמנים - "נולדו זקנים". האוצרים - "חסרי להט". לגדעון עפרת אין משהו טוב להגיד על מצב האמנות בישראל. הוא גם לא מבין למה זכה בפרס האוצר לשנת 2009

      "אני מאמין שקיבלתי את פרס האוצר בגלל רגשות אשם מצטברים", אומר בחיוך האוצר גדעון עפרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל זכייתו בפרס האוצר של משרד התרבות לשנת 2009 ועם פתיחת התערוכה "הוצאה לאור" שאצר עבור מוזיאון חיפה לאמנות. "ההכרה הזו מהמרכז היא מפתיעה ואף מביכה. קשה לי לקבל את העובדה שהצטברה אליי הערכה כזו, בייחוד כי עולם האמנות הישראלי הוא לא נדיב במיוחד".

      עפרת, לבוש במכנסי ג'ינס לבנים, חולצה לבנה מכופתרת ועניבה לבנה, מסתובב יחף ובנוחות בחלל המרהיב של ביתו המשקיף על הרי ירושלים. מסגד אל אקצה מציץ מהגבעה הימנית וחומות העיר העתיקה מובילות את המבט שמאלה עד לסינמטק וחזרה פנימה לקירות הבית המעוטרים בעבודות של מיטב אמני ישראל. מעבר להיותו שנוי במחלוקת, עפרת עצמו מגלם פרדוקסים לא מעטים. הוא מבקר את "עידן הפינוק" ועם זאת ניכר שהוא אוהב שנוח לו, עובדה שמתבטאת בכך שצריך לנסוע לירושלים, לנוחות של ביתו, כדי לפגוש אותו. הוא מדבר בגאווה על העובדה שתמיד עבד בשוליים, אף כי חלק מהתנגשויות שלו במרכז באו מתוך ניסיון לפרוץ אליו ולהרגיזו. הוא מדבר על העוינות של עולם האמנות של שנות ה-60 וה-70, אך נזכר בה במבט מזוגג. הוא מבקר בלתי נדלה של הדור הצעיר של האמנות הישראלית, אך גם מכיר בפער הדורות "הטראגי." ועל אותו מטבע, קשה להבין אם הוא באמת מבולבל מהפרס שהוענק לו או שהוא יודע שזה מגיע לו. יחד עם זאת, דבר אחד ברור – גדעון עפרת אוהב אמנות.

      "החממה", הביאנלה בוונציה, 1993 (יח"צ)
      "אני נכנס לדיכאון כשאני הולך לראות תערוכות גמר היום". "חממה", הביאנלה בונציה, 1993 (צילום: יח"צ)

      עפרת – אוצר, תיאורטיקן, מורה וסופר – הקדיש את מרבית חייו לאמנות ישראלית. הוא כתב עשרות ספרים בנושא – ומשתדל להמשיך ולפרסם ספר מדי שנה; הוא אצר עשרות תערוכות – ביניהם שתי תערוכות בביתן הישראלי בביאנלה בונציה (פרויקט "החממה" של אביטל גבע ב-1993 ו"ארכיון הספרייה הלאומית", בהשתתפות יהושע נוישטיין, אורי צייג והסופר דויד גרוסמן, ב-1995); לימד תולדות האמנות ותיאטרון באוניברסיטה העברית; ותמיד שמר על עמדת השוליים הנוחה – עמדה שאפשרה לו להגיד דברים כמו "האמנים היום נולדים זקנים, חסרי חיוניות ולהט", "קורס אוצרים זה בזבוז זמן, תעשייה של כסף וכבוד", "אני נכנס לדיכאון כשאני הולך לראות תערוכות גמר היום" ו"אמנות היום היא סוג של אימפוטנציה מרצון – כאילו לא רוצים לחוות להט ארוטי".

      אלא שכעת עפרת נאלץ להתמודד עם דבר שעבורו נחשב חדש ובלתי צפוי – קבלתו של הממסד. "אתה תמיד שומע ביקורת ולא שומע הרבה פרגון, והתרגלתי לזה שאני לא אהוב," הוא מודה וחיוך מרוצה מציץ בין דבריו. "אוצרים מהדור שלי לא תמיד אומרים שלום אחד לשני כי יש כזו איבה בתחום. אני גם רגיל להיות שנוי במחלוקת. כבר לפני עשרות שנים התנגשתי עם רפי לביא, אדם ברוך, יאיר גרבוז ויונה פישר. התנגשתי עם המוזיאונים הגדולים, עם הטרנדים הגדולים ומעולם לא ציפיתי או ביקשתי הכרה ממסדית. וכעת, עם פרס כזה שהוא מעין פרס מפעל חיים, אני מופתע ומבולבל".

      "כשאתה עובד בשיטת אוצר גרילה, כמו שאני אוהב לכנות את זה – במובן הזה שאתה מוציא מכיסך את המימון לקטלוגים, תערוכות וביטוחים, ונוהג ברכב עם ציורים קשורים לך לגג והרוח מעיפה לך עבודה לקיבינימאט (לעולם לא אגלה איזה ציור) – אז אתה לא מצפה להכרה כזו, ואתה גם לא עובד בשביל זה. נוח לי לראות את עצמי כדחוי ומודח אל השוליים, ופתאום נימוקי השופטים מהללים את העבודה שלי. מה אגיד על זה?"

      "ארכיון הספרייה הלאומית", הביאנלה בוונציה, 1995 (יח"צ)
      ""פתאום מהללים את העבודה שלי. מה אגיד על זה?" "ארכיון הספרייה לאומית", הביאנלה בונציה, 1995

      ואכן, השופטים, ביניהם רותי דירקטור ועדנה מושינזון, כתבו בנימוקיהם לפרס כי "פרס האוצר 2009 מוענק לגדעון עפרת על תרומתו החשובה למחקרה, למיפויה ולכתיבתה של האמנות הישראלית, על תרומתו למוסד האוצרות הישראלי, על ניסיונו להרחיב את גבולות התחום ואת הגדרותיו ועל יציקת תוכן, אנרגיה ומעמד של יוצר לתפקיד האוצר".

      ובאמת, כשמעלים בפניו את שאלת תפקידו של האוצר, עפרת נזכר בהגדרתו של המחזאי הספרדי לופה דה וגה לשאלה מה הוא תיאטרון. "דה וגה אמר פעם שתיאטרון זה שני קרשים ותשוקה", הוא מתמוגג, "ואני חושב שאוצרות זה קיר ותשוקה. אבל עכשיו אני נחשב אוצר בוטיק. היום אוצר נחשב טיפוס רוחני, כזה שרק מביא את הרעיון, לא דופק מסמרים בקיר, לא יוצא לרחובות לחפש את העבודות. את יודעת מה אני עשיתי בזמנו? גרילה אני אומר לך. היום כולם הולכים לקורס אוצרות, ולדעתי זה פשוט בזבוז זמן, תעשייה של כסף וכבוד. אף אחד כבר לא צולל למים כמו שעשינו בזמנו. היום זה 'קח פטיש קח מסמר, הי הופ אתה אוצר'. כולם נהיו אוצרים, וזה משעמם וחסר אמירה".

      את ההסבר לזה מייחס עפרת למה שהוא מכנה "עידן הפינוק": "פינוק משפיע על תשוקה", הוא אומר. "למעשה, אפשר לומר שהוא מבטל אותה. הפינוק הוא סוג של אזיקים, מגביל הכל לנוחות. לא נאבקים, לא נלחמים על אמירה או על אמן אלא יושבים בצד בשקט ומחכים למימון. בשנות ה-60 וה-70, ימי הפלמ"ח שלי, דור הפרחים, היה להט אידיאולוגי. היו מאבקים של קבוצות, מוזיאונים היו מזוהים עם קווי מחשבה. היה את הקו של גמזו הבורגני של תל אביב (ד"ר חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל אביב, 1962-1976 – ד.ז.) מול יונה פישר הירושלמי (האוצר הראשי לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, מ-1965 – ד.ז.); היה להט אוונגרדי מיצגי, בצלאל עלה על גדותיו מרוב אנרגיות. היום הקושי שלי הוא שאני פשוט לא מוצא להט. אבל לא הייתי קורה לזה תקופת משבר, כי בשביל משבר צריך שיהיה דרמה, וגם את זה אין. מה שקורה זה שיש התכנסות פנימה של אמנים שיוצרים עבודות קטנות, אישיות, אינטימיות, אמנות מינורית, כמו שהגדרתי בספר באחרון שלי. זו התרככות מסוימת של העמדה של האמן, כאילו הוא לא יכול לומר משהו על החברה שלו. זה חלק ממגמה כוללת של ריכך המבע".

      לפתע עפרת קם מכורסתו המרופדת בעור חום יוקרתי ונעמד מול הנוף המשתקף מהחלון. "כל בוקר אני מתעורר, נעמד פה מול החלון ושואל את עצמי אם אני עוד עומד. אנחנו חיים במקום שיכול להצית מלחמת עולם, וזה תמיד מפתיע אותי שזה לא מופיע באמנות הישראלית העכשווית", הוא אומר באכזבה ניכרת.

      גדעון עפרת (מגד גוזני)
      "כולם נהיו אוצרים, וזה משעמם וחסר אמירה" עפרת (צילום: מגד גזני)

      "ברור שזה קשור למות האידיאולוגיות", הוא ממשיך, "אבל דיברו על זה גדולים ממני. הדור של היום מפוכח ועל כן חסר תשוקה. וזה לא שהכישרונות נעלמו. להיפך, יש הרבה יותר כישרונות, הם פשוט יוצרים מתוך עמדה של נוחות מעיקה. בזמני היו הולכים לבצלאל עם ספר של מרקוזה מתחת ליד, ספריי לגרפיטי ביד השנייה, ומזמזמים את 'אני ואתה נשנה את העולם'. מי היה עושה את זה היום?

      "אז הקימו את התערוכה 'איווט' על ליברמן וזה עורר קצת רעש, אבל הרמה היתה די ירודה, והיה צריך שדורית לויטה, חברתי הטובה, תבוא מגרמניה כדי להרים וליזום כזו תערוכה. אני מטיל ספק גדול אם מישהו מהאוצרות הצעירה בארץ היה מרים כזו תערוכה. אז בסדר, כבר ראינו אנטי אמנות, קקי כאמנות, דם ושתן ודושאן, ונמאס לנו ויש לנו געגועים למקום המובהק של אמנות פעם. נהדר. אבל אני חייב להודות שאני איש פסימי ורדוף חרדות, ואני מאמין שרק זעזוע איום ונורא בצורת מלחמה איומה שתבוא או משבר כלכלי שלא היה כמותו יביא לשינוי במערך החברתי והתרבותי שלנו. רק אז האמנות תתכווץ מחדש למצבה האמיתי ורק המשוגעים לדבר יעשו אמנות. היום אם אמנות היא תל אביב, ותל אביב היא הבועה, והבועה היא ישראל, זה לא מצב שיכול להוליד שינוי. בעצם, מה שאני אומר זה שאני לא רואה מאיפה תבוא הישועה. היא בטח לא תבוא מתערוכות הגמר של בתי הספר לאמנות".

      "הוצאה לאור", מוזיאון חיפה לאמנות, 2010 (יח"צ)
      "רק זעזוע איום ונורא בצורת מלחמה שתבוא או משבר כלכלי יביא לשינוי" "הוצאה לאור", מוזיאון חיפה לאמנות, 2010 (צילום: יח"צ)

      אם חשבתם שבכך תמה הביקורת של עפרת על הדור הצעיר באמנות הישראלי, דור שהוא "פשוט לא מבין", חישבו שוב. כי לדבריו, האמנים הצעירים הללו יוצרים כאילו הם זקנים וראו כבר הכל. "אנשים נולדים זקנים היום, חסרי להט ובלי ארוס – במובן האפלטוני. ברור לי שישנו פער דורות כמעט טראגי בינינו וברור לי שאני דינוזאור, איש מערות, כי אני לא יודע לשלוח סמס. אבל אני יכול להיות חרד מתוך הפער הזה ולשאול מה קורה לשפה? אני לא בז לשפה ולא לנוער. יש לי חרדה מבחינת הידע. מה קורה למבע אנושי שהופך לסמיילי? אם ב-1986 שרה ברייטברג סמל באה ואמרה 'דלות החומר' וזה העיד על תופעה שהתרחשה בישראל, אז מה היא תגיד היום? אנחנו חיים בימי פומפיי האחרונים. ואני שונא חגיגות ואירועים, צריך לאשפז אותי אחריהם. ואז תהרגי אותי, איך אני עוד אחרי כל זה יכול לקבל את פרס האוצר? זו בהחלט תקופה מבלבלת".

      "הוצאה לאור: מן המחסנים לחללי התצוגה", אוצר: גדעון עפרת, מוזיאון חיפה לאמנות, 21 באוגוסט 2010 - 1 בינואר 2011

      תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב 2009, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 4 בספטמבר – 6 בנובמבר 2010