תכלה שנה וסלסוליה: סיכום שנת תש"ע במוזיקה המסתלסלת

מבחינת מספרים, שנת תש"ע היתה עמוסה בשיאים. המוזיקה המסתלסלת ניצחה ובגדול בכל מה שקשור לפרמטרים סטטיסטיים. סולד אאוט בהיכל התרבות, סולד אאוט בקיסריה וסולד אאוט אפילו בהיכל נוקיה. התוכן הסלולרי הפך לתוכן סלסולרי ולא רק השמות הגדולים בלטו. בשנת תש"ע כל מטאטא ירה ופגע.

שנת תש"ע תיזכר בעיקר בגלל ההישגים ההיסטוריים. קובי פרץ מופיע לראשונה בהיכל נוקיה. דודו אהרון הופך לזמר הצעיר ביותר שמופיע בקיסריה ועוד רשימה ארוכה של הישגים שראויים לכל הערכה. החגיגה המשיכה גם בכל מה שקשור למצעדי ההשמעות. ים של להיטים ניפקה השנה שנסגרת בימים אלו וכדאי מאוד לציין את זה. חשוב שהדברים האלו יכתבו בדברי הימים מסיבה אחת פשוטה: בחלוף הזמן, יהיה קשה מאוד להוכיח שאכן היתה שנה כזאת ויותר קשה יהיה להסביר את הסיבה לכך שהיא היתה כל כך מוצלחת.

כי מתוך מבול ההישגים הזה, מה שיישאר בסופו של דבר, זה מעט מאוד. מבחינה אמנותית אין הישגים של ממש. השנה שהיתה, אחרי הכל, היא בעצם השנה שלא היתה. מול רשימת ההישגים שתירשם באותיות של זהב בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, יש דף כמעט ריק לחלוטין של דברים שלא היו השנה ושהפכו אותה לשנת פספוס גדול של הזדמנות.

השנה שהיתה, היתה יותר השניה שהיתה. הכל קרה כל כך מהר, שום דבר כמעט לא נעשה כדי להישאר. כל המטרה היתה לעמוד בקצב ולהחזיק מעמד עד השיר הבא. למעשה, כבר עכשיו יהיה קשה לזכור את הלהיטים שפתחו את השנה הזאת. הכל נשמע רחוק וישן. "עדיין שלך" של אביהו שבת כבר נשמע משהו בשחור לבן. שלא לדבר על הזמר עצמו שהספיק לנסוק לגבהים, להפוך להבטחה גדולה והיום הוא זיכרון עמום ורחוק.

המקרה של דודו אהרון ממחיש זאת יותר מכל. הוא זכה בתואר זמר השנה במצעד של רשת ג' וערוץ 24 ושירו "תגידו לה" זכה בתואר שיר השנה בעיקר בגלל התזמון. הוא ידע ללחוץ על הגז בישורת האחרונה: להוציא שלושה (!!!) מוצרים במכה אחת לחנויות, להופיע פעמיים בקיסריה ולנצח בפוטו פיניש את "ערב טוב" שהיה הלהיט הגדול עד אותו רגע. לליאור נרקיס פשוט נקרעה רצועת הטיימינג.

במישור הזה, יש תחושת פספוס גדולה מאוד. מעט מאוד שירים ישרדו בעתיד הלא רחוק, מעט מאוד זמרים יחזיקו מעמד – ובהם דודו אהרון כנראה. הוא לא עשוי מהחומרים שמהם עשוי משה פרץ שפרץ כבר לפני יותר משנתיים. למוזיקה שלו יש ניצוץ רגעי, לא יותר.

במילים אחרות, מהשנה הזאת יהיה קשה לזכור שמות, או שירים. זאת היתה שנה של שרירים ומספרים שהיתה אמורה להשיג בעיקר קרדיט לשנים הבאות. ספק גדול אם זה הושג. הרי שנה כל כך חזקה, במונחים של משא ומתן, היתה אמורה לשנות לגמרי את חוקי המשחק: לדרוש ולקבל מוזיקה מסתלסלת אמיתית שהולכת עד הסוף. עכשיו כשהקהל נוהר בהמוניו, זה הזמן להחזיק אותו כקלף מיקוח ולקבוע עובדות חדשות. לא לפחד להגיש לו שירים בשריים, משמעותיים. או, במילים אחרות, יותר "האחת שלי" ופחות "כסף ואלכוהול".

כי שנה כזאת היתה אמורה לתת למוזיקה קצת יותר כבוד, לקחת אותה צעד קדימה ונוכח ההצלחה - לחייב את התקשורת להסתדר לפי החוקים החדשים. במקום זה, חומת התקשורת עדיין לא הובקעה באופן שיאפשר חופש יצירה מוחלט. הזמרים עדיין מסורסים ולא באמת יכולים לעשות את מה שהם רוצים ומה שהם רוצים זה לא רק מופעי ענק. זה גם קונצרטים עם שירים ארוכים של חמש ושמונה דקות, עם תזמור ומבנה מוזיקלי מכובד. אם הזמרים היו עומדי על שלהם, גם את השירים האלה היו משמיעים ברדיו ואפילו בטלוויזיה. הרי את הרצון שלהם ליצור כאלה שירים אפשר היה לשמוע כבר באלבום הקודם של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה". שיר הנושא זכה לשתי גרסאות, הקצרה והמוכרת והאקוסטית והארוכה שכוללת גם סי פארט. להיט בסדר גודל כזה, של זמר השנה, יכול וצריך לעבור גם בטלוויזיה וברדיו. וה לא קרה.

מדובר בהזדמנות נדירה. זה הכל שאלה של עמידה על האמת האמנותית שלך. בדיוק כפי שעשה עופר לוי בתחילת שנות התשעים, כשקיבל הזמנה להופיע בתוכנית האירוח של דן שילון. כניסה למעגל הקדוש של שילון היתה משהו בסדר גודל של גן עדן. לוי הגיע לצילומים ובחזרות לקראת הופעתו, ההפקה דרשה ממנו לקצר את השיר שלו "אין לי יום אין לי לילה". לוי לא ויתר וסירב לקצר את השיר שאורכו יותר מחמש דקות, נצח במונחים של זמן שידור. ההתעקשות שלו הובילה לכך שהוא לא הופיע באותו יום בתוכנית. את הלילה הוא סיים במועדון הפלאקה בתל אביב. כמה שבועות לאחר מכן, הוא הגיע למעגל של דן שילון עם אותו שיר מבלי לקצר אפילו שניה אחת. ככה מנצחים.